מורשת טהור הדם

ג'יימס התהלך לעצמו במסדרונות הלא כל-כך ידועים לו. רק חשב על זה ושוב התעצבן מהרעיון שזאת השנה השנייה שלו כאן ועדיין אין לו מושג לאין הוא הולך. לא רק מבחינה פיזית. הוא חשב על בוריס ומיכאל, חבריו מהיסודי.... אילו רק היו קוסמים כמוהו... אולי היה לו עדיין חברים.  רק עוד 200 מטר עד כיתת הלחשים. המחשבה הבאה חלפה לו בראש. רבקה. הילדה המדהימה מסלית'רין, היחידה בערך שהצליח לדבר איתה מאז שהגיע לכאן. אולי כל החב'רה מרייבנקלו תמיד דיברו על כך ש"הילדים מסלית'רין מופרעים" או  "נראלי שג'ק רוס הזה מהירוקים זרק את השיקוי שהוא הכין על המורה", אבל... רבקה היא משהו אחר, היא פשוט כל כך יפה, ו, חכמה, ג'יימס עדיין לא מבין איך היא נבחרה לסלית'רין. הנה היא, כיתת השיקויים. ג'יימס מתיישב במקומו בלי לומר מילה. כעבור כמה דקות, השיעור מתחיל. "שלום, חברעל'ך!" כך נהג רוסגון, המורה הנמוך והקירח ללחשים של  ג'יימס. "ובכן, היום נלמד מעט על הלחש.." בום! פיצוץ עז נשמע מאזור מרוחק יותר של הוגוורטס.  החושים החדים של ג'יימס קולטים שזה במרחק של בערך 950 מטר מכאן, באזור בית סלת'ירין. אולי רובם כן מופרעים, למרות הכל. הראשון להתעשת הוא רוסגון. "אני בטוח שהכל בסדר תלמידים! כנראה רק שיקוי שנכשל... בכל מקרה, בואו נחזור לחומר.." בפעם השנייה נקטעות מילותיו של רוסגן כששרת בית הספר, דייב " מטאטא המחץ" פורץ לכיתה. הוא מתנשף כולו. "אמ... רוסגון, אתה חייב לראות את זה..." ג'יימס מבין שמשהו לא בסדר. "אני מגיע. תלמידים, אנא הישארו כאן בבקשה..." רוב התלמידים מתחילים לעקוב אחרי המורה כשהוא יוצא מהכיתה. סקרנותו של ג'יימס פורצת והוא הולך בעקבות ההמון. אך פתאום, ההמון נעצר. כמה צרחות נשמעות פה ושם. כל מיני מלמולים על "הפעם האחרונה שזה קרה הייתה בתקופת פוטר הגדול!" "אין מצב, זה סתם שטות של איזה סלית'רני" "הו כן? אז למה הפיצוץ?" ג'יימס מצליח לעבור בסוף בין ים התלמידים עד שמגיע ממש קרוב לקיר. ועל הקיר כתוב בדם חלק ומנצנץ: "אני מחכה לך...."