התלמידה מסלית'רין

חנה קרינר גרה בארץ ישראל ביישוב קטן בצפון הארץ. היא הייתה כבת עשר כשהסיפור התחיל, היו לה עיניים חומות להפליא אפון קטן וחמוד. ופנים עגולות. החורף היה בעיצומו. ביום שלישי אחד החלה סופת שלג שנמשכה כשבוע שלם. ביום חמישי בערב כשהסופה הייתה בעיצומה ישבו בני משפחת קרינר, חנה ושני הוריה. לאכול דייסה חמה ליד התנור. הם הביטו על החצר הלבנה עטוית השלג ודברו על דברים נעימים. לפתע נשמע הבזק מבחוץ, חנה חשבה שזה ברק והתעטפה היטב בשמיכה. אך הוריה לא חשבו שזה רעם רגיל. הם שלחו  מבטים דאוגים זה בזה. מכוון החצר נשמעו צעדים כבדים. זוג ההורים ניגש לשידה החומה והמתקלפת ושלף משם זוג מקלות, אחד לכל אחד. חנה הביטה בהם בתמיהה. "למה אתם מחזיקים מקלות תיפוף?" היא שאלה אותם. הם לא ענו לה. לפתע נשמע פיצוץ ודלת הבית נעקרה ממקומה. אינה תפסה את חנה עטפה אותה במעיל והריצה אותה אל החלון האחורי. "ברחי חנה, ברחי. והישארי נאמנה תמיד" אלו היו מילותיה של אנה לחנה התמהה. לפני שקלטה חנה מה קורה היא נזרקה מהחלון ונפלה על השלג הרך כשעל רגליה זוג גרבי צמר בלבד. היא הביטה בחלון אבל אמה לא הייתה שם. מתוך הבית נשמעו פיצוצים אבל חנה נאמנה למצוות אמה החלה לברוח בכוון היציאה מהיישוב. היה לה קר ורטוב אבל הפחד גבר על הכול. אחרי שהרגישה שהיא רחוקה מספיק וביתה נראה קטן מאוד בין ערפילי הסערה היא נעצרה להביט אחורה. היא ראתה הבזק של אור ירוק ושקט מפחיד ירד על הבית. היא נעצרה במקומה ולא יכלה לזוז, משהו אמר לה שמשהו איום ונורא קרה. מרחוק היא הבחינה בשתי דמויות מסורבלות יוצאות מפתח הבית. בהחלטה של רגע היא החליטה לחזור לביתה, "הכול הסתדר, אני יכולה לחזור" היא ניסתה לשכנע את עצמה. היא הלכה במהירות, השלג בולע את קולות צעדיה. אחרי שהגיע חזרה לחלון האחורי היא כמעט ולא הרגישה את רגליה הקרות. היא השתחלה בחזרה ונעצרה על עומדה. הבית היה הפוך כלאחר קרב אימים וגופות הוריה מוטלות על הרצפה. שני המקלות שהחזיקו היו זרוקים על הרצפה אחד מהם מרוסק לחתיכות. חנה התחילה לבכות בכי חסר מעצורים של מישהו שאיבד ברגע אחד את קרוביו. היא הרימה את המקל בקצר ואמצה אותו אל ליבה, מזכרת אחרונה מהוריה. לבינתיים בחוץ עמדו זוג הדמויות- אוכלי המוות ושוחחו ביניהם. "אנחנו צריכים להרוג גם את קרינר הקטנה, לאן היא נעלמה". "בטח הבריחו אותה, אם היא לא יודעת להתעתק או לעוף על מטטא אז בטח שהיא לא התרחקה הרבה, נלך לפי העקבות בשלג". הם התחילו להסתובב סביב הבית בניסיון למצוא עקבות. אחרי חצי שעה הם הבינו שחנה הקטנה נמצאת בתוך הבית. "תכין שרביט, ונתקיף אותה בפנים" הורה הגבוהה מבינהם השניים. הם נכנסו אל הבית  וגילו את חנה בוכייה. חנה הספיקה להסתובב בבהלה כשהנמוך כיון את השרביט לעבר ליבה וקרא: "אבדה קדברה". חנה ראתה אור ירוק והתרסקה על הרצפה ליד הוריה כשהשרביט אחוז עדיין בין ידיה. במשרד הקסמים התקבלה הידיעה כשלוש שעות לאחר המעשה. הם החליטו לשלוח מספר קוסמים לבדוק את זירת האירוע. הם לא ציפו למחזה שיתגלה אל מול עיניהם.

		הפרק הבא