מאה שנה לפני

"לחיי השנה השביעית בהוגוורטס!" קרא אלבוס והניף את כוסו.

"לחיי בנות השביעית בהוגוורטס!" התלהב רוניל וזליב, ושפך על עצמו בטעות קצת וויסקי אש.

"לחיי בית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות!" הכריז אלבוס, "הטוב ביותר בבריטניה כולה! אה- והיחיד..." הוא גרד את אזנו האדומה במבוכה.

"לחיי מירנדה גוזלי!" שאג דרובבלו דה-קפריו ושפך על עצמו בטעות ברנדי שוקולד, "התלמידה הכי יפה שלמדה אי פעם בהוגוורטס!"

רוניל וזליב השתנק מהמשקה שלו וירק וויסקי אש לכל עבר.

למען ההגינות, נבהיר שמירנדה גוזלי בהחלט לא הייתה אחת מהתלמידות היפות שלמדו אי פעם בהוגוורטס.

השעה הייתה אחת בלילה, ומסיבת הפיג'מות של בני השביעית מגריפנדור צברה תאוצה, במיוחד כשדרובל שלף שני בקבוקים- ברנדי שוקולד ו-וויסקי אש.

"לחיי- אה- " ניסה פיליפ דה בסטר, "לחיי- אה-" לפתע הכוס שבידו התנפצה לעשרות רסיסים קטנים של זכוכית. דרובל צעק בחדווה, "יהלומים!" והוא ורוניל החלו לאסוף את הרסיסים במרץ.

"לחיי ברנדי שוקולד מתוצרת גמדונים!" אמר אלבוס, "הטוב ביותר שיש!"

רוניל הבין לבסוף שמה שהוא אוסף אלה שברי זכוכית, ולאחר שהתאושש מההלם אמר בקול צרוד- "לחיי הקווידיץ'! לחיי משחק הקווידיץ' הקרב ובא!" (רוניל היה קפטן קבוצת הקווידיץ' של גריפנדור ושיחק בתפקיד החובט).

רוניל ואלבוס הרימו את הכוסיות שלהם, (דרובל הרים את שלו הפוך) ופיליפ ניסה לחבר מחדש את הכוס שלו בעזרת שרביטו, מה שגרם לטראח גדול, והוא מצא את עצמו שוכב על גבו.

אלבוס מלמל, "אני לא חושב שאפשר לומר לחיי קווידיץ'. אין לו ממש חיים, נכון?" שאל את עצמו, "אם כי, בשביל אבפורת' זה החיים... שיהיה..." ואז נזכר, הניף את כוסו, הבין שהיא ריקה, מילא אותה בעזרת שרביטו בברנדי שוקולד והכריז, "לחיי אחי הקטן אבפורת' וויליאם צ'רלס דמבלדור! שיצליח בבחינות הבגרות!"

"כן!!!!" שאג דרובל, ופנה אל פיליפ הנאבק לקום מן הרצפה,"מירנדה?"

פיליפ קימט את מצחו. "לא, פיליפ."

"אה, זה אתה..." דרובל שקע במיטתו בדיכאון.

"לחיי ניקולס פלאמל! הגאון בן חמש מאות השנה!" קרא אלבוס בגאווה, ואז הוסיף בכמיהה, "או, בחיי, הייתי רוצה לעבוד איתו..."

רוניל ופיליפ בהו בו. דרובל מזג בריכוז ברנדי שוקולד על השולחן.

"ניקולס פלאמל הוא היחיד בהיסטוריה המתועדת שהצליח ליצור את אבן החכמים!" הסביר אלבוס בהתרגשות.

פיליפ שאל, "החכמים הם אבן?"

אלבוס האדים. "מובן שלא! או בחיי, פיליפ, שתית נכון? כמה פעמים אמרתי לך לא לעשות את זה? ועוד בחברת אנשים מתורבתים כמונו!"

דרובל פלט גרעפס קולני, ורוניל ליקק את ברנדי השוקולד שדרובל מזג על השולחן.

פיליפ בהה לרגע בוויסקי האש שנח על ברכיו של דרובל, ואז לקח אותו ושתה ממנו שלוק ארוך. הוא פלט צווחה, והאדים. קיטור נפלט מאוזניו.

דרובל פנה אליו. "מירנדה?" פיליפ השתנק. "לא!!!"

"כשאני אהיה גדול- אני אהיה שר הקסמים!" המשיך אלבוס, ושיהק.

דרובל קימט את מצחו, כאילו הוא מנסה להיזכר מי הוא, רוניל שתה עוד ברנדי שוקולד, ופיליפ גמע אוויר במהירות, מנסה לגבור על חריפות המשקה.

"נו טוב, אני אסתפק בלהיות מנהל בית הספר הוגוורטס" אמר אלבוס, שחשב בטעות שתגובת חבריו נובעת מהגיחוך שברעיון.

דרובל צחק בקול רם ואמר, "כשאני אהיה גדול, אני אשתתף בתחרות גמיעת ברנדי שוקולד בלי להשתכר!" ואז הסביר, "אני ממש טוב בזה, אתם יודעים.."

רוניל ניסה להרים גבה, אבל כמויות האלכוהול האדירות ששתה לא אפשרו לו לעשות כן. במקום זה, הוא הרחיב את נחיריו והבליט את עיניו באופן שגרם לו להיראות כמו צפרדע.

אלבוס נענע בראשו ונאנח אנחה דרמטית. "לא ממש, דרובל. אני ואתה שתינו אותו הדבר, ובכל זאת אתה הוא זה שקרא מקודם למירנדה גוזלי יפה..." דרובל קפץ כשאלבוס אמר את השם ופנה לפיליפ, "מירנדה?"

"לא, חבצלת." תיקן אותו פיליפ, מתנשם עדיין, "זאת אומרת, פיליפ".

דרובל בהה בו לרגע, ואז שקע על הספה ונחר בקול. פיליפ זרק את הוויסקי אש לאח, ורוניל שעט בעקבותיו, אך אלבוס הציל אותו ברגע האחרון.

"מישהו ראה את הספריי לשיער שלי?!" שאג ארתור, ויצא מחדר השירותים, פרוע שיער ועצבני.

אבפורת' קם. היום יהיה משחק הקווידיץ' הראשון בעונה- גריפנדור מול סלית'רין, והוא המחפש. אוויר הבוקר מילא אותו.

הוא פיהק ושאל, "הוא לא באמבטיה?"

ארתור התפלץ, "מובן שלא!! אחרת לא הייתי מחפש אותו, דה!"

אבפורת' התמתח וחייך לעצמו. הוא נזכר בפגישתו הראשונה עם ארתור. היה זה ביומו השני בבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות.

אבפורת' התעורר. הוא הביט סביבו, ונזכר במאורעות אמש. הוא שובץ לגריפנדור, למרבה ההקלה. אם לא, אלבוס לא היה מפסיק לרדת עליו שנים אחר כך.

הוא התמתח וקם מהמיטה, שולף את הג'ל נגד פצעי הבגרות שלו (מהתוצרת הטובה ביותר), והשתרך לכיוון חדר השירותים.

חששות החלו להתגנב לליבו. הוא לא מכיר אף תלמיד מהשכבה שלו. הוא מכיר רק את אלבוס, ואת חבורת המופקרים שלו, שהוא מכנה חברים.

הוא נכנס לחדר האמבטיה ופנה אל הכיור. באיחור קל הבחין כי כבר עומד שם מישהו. לרגע, הם בחנו אחד את השני.

הילד שעמד מול אבפורת' היה גבוה (לעזאזל! חשב אבפורת'. הוא שנא אנשים גבוהים), עורו בהיר, שערו בלונדיני ועיניו כחולות מן הסוג שמתחלף על פי צבע הבגד. לדאבונו של אבפורת', הילד היה די חתיך.

הילד עמד והביט בו, סוקר אותו מלמעלה למטה בחשדנות מעורבת בהתנשאות.

למען הקוראים, נתאר לכם מה בדיוק ראה הילד:

ילד נמוך ורזה, בעל עור בהיר ונמשים על אפו, ושיער שהגיע כמעט עד כתפיו, בצבע חום- אדמדם. עיניו היו כחולות בהירות, וכשהילד התבונן בו, הוא הרגיש כאילו הוא נסרק ברנטגן.

לדאבונו, הנמוך היה די חתיך. אבל נמוך. זה ניחם אותו במקצת.

לבסוף הבלונדיני התיק את מבטו מאבפורת', שהבין כי התקבל.

הילד שלף את הפקק ממשהו שנראה כמו- לא יכול להיות!- הג'ל נגד פצעי הבגרות של אבפורת'!

אבפורת כחכח בגרונו. "אם לא אכפת לך-"

"שלך ביד" ענה הילד, והחל למרוח על עצמו את הג'ל.

אבפורת' הרגיש מגוחך, וכדי לכסות על המבוכה אמר במהירות- "הוא הג'ל הכי טוב, נכון?"

הילד הנהן והוסיף, "תיזהר על אזור הפה, זה יכול לפתח-"

"נקודות חן סגולות." השלים אבפורת', "כן, אני יודע".

הם הביטו אחד על השני. ניכר היה כי התרשמו זה מזה.

"מי אתה?" שאל הבלונדיני.

אבפורת' הרים גבה ושאל, "מי אתה?"

הילד התנפח בגאווה, "אני ארתור ואן סליקטר". הוא אמר את זה בטון של- אני-מלכת-אנגליה. "ואתה?".

"אני אבפורת' וויליאם צ'רלס דמבלדור" ענה, מנסה לחקות את קולו היהיר של ארתור.

השתררה דממה, כששניהם המשיכו למרוח על פניהם את הג'ל.

 "תגיד, אתה מכיר כאן מישהו? בהוגוורטס, אני מתכוון" שאל אבפורת' לפתע.

הוא הבחין כי בטחונו העצמי של ארתור ואן- משהו התערער לרגע.

 "אה..." גמגם ארתור, "אפשר לומר ש... נו טוב, לא."

 "גם אני לא" הודה אבפורת', "זאת אומרת, אחי לומד כאן, בשנה השלישית. אבל אני לא מכיר אף אחד אחר".

הם הסתכלו אחד על השני, לשניהם עוברת אותה מחשבה בראש.

ואז אבפורת' אמר, "טוב, אה- אפשר לומר שאנחנו מכירים. ו-אה- אפשר גם להחליט שאנחנו חברים..." הוא ניסה להגיד את זה כאילו לא אכפת לו.

"כן!" התלהב ארתור, "כך יהיה לנו יתרון מעל כולם! כי אנחנו נכיר מישהו, והם לא! הא!".

"כן, זה מה שהתכוונתי" אמר אבפורת' במהירות.

הם לכסנו את מבטיהם אחד לשני. שניהם לא קנו את ההצגה הזאת.

הם משכו בכתפיהם ושלפו שניהם קיסם שיניים.

"נו, ראית את הספריי?" דרש ארתור.

"אה, כן" ענה אבפורת', "הנה הוא" והוא שלף את הספריי מתחת למיטה שלו.

ארתור צמצם את עיניו, "מה זה עושה מתחת למיטה שלך?"

"אה- כלום! למה אתה בכלל צריך אותו?"

"למה?! למה?! דה- אתה רוצה שאני אראה כמו... כמו..." פרנסואה, חברם הצרפתי לחדר, השמיע פיהוק קולני וקם ממיטתו סתור-שיער. "כמו פרנסואה?!"

אלבוס ודרובל ישבו בארוחת הבוקר (לאחר שינה חזקה דרובל חזר לעצמו), וניסו לעודד את טום וויזלי משנה שניה, החובט החדש של גריפנדור.

"הי דרובל, תראה! יש עננים שחורים בכיוון מזרח!" קרא אלבוס, "אני יכול להתערב איתך שעוד שעה הם כבר יהיו פה!"

"וואי וואי, איזה גשם הולך לרדת, ממש מבול" השיב דרובל, "דרך אגב, שמת לב ללחות? מסכן טום, המחבט בוודאי יחליק לו מהיד..."

"כן, אבל בוא לא נדאג, לפחות אין סיכוי שיפיל אותו מרביצן, הרי הוא החובט" אמר אלבוס.

 "לא יפיל אותו מרביצן רק אם המחבט לא יחליק לו מהיד".

"כשחושבים על זה- כדאי לך להיזהר טום, שלא תרביץ לעצמך עם המחבט. שמעתי מקרים בהם החובט מצא את עצמו לאחר שלושה חודשים מתעורר בקדוש מנגו בדיוק בגלל זה".

טום שקע בכסאו.

"בוקר טוב!" קרא רוניל וזליב, רענן וצלול אחרי מקלחת הגונה. הוא התקרב לשולחן עם פיליפ, שעוד התנודד על רגליו בצורה מחשידה.

הוא הביט לתקרה. "מצוין! עננים מכיוון מזרח! הם יעשו לנו קצת צל..."

"כן, אבל אז ירד גשם" אמר טום בקול קטן.

"עוד יותר טוב! אנחנו התאמנו בכל תנאי מזג האוויר. לפי המודיעין שלי, סלית'רין התאמנו רק בימים בהירים".

הוא שם בצלחת פרוסת טוסט ואמר בעליזות, "שמתם לב ללחות? טום, זה מצוין לנו!" הוא פנה אליו. "הידיים שלנו ידבקו למחבט!" הוא אמר באופטימיות.

כנראה שהשיטה של רוניל לעודד את טום הייתה טובה יותר משל אלבוס ודרובל. טום החל לטעום מהנקניקיות שלו.

"יופי, טום, זאת הגישה," עודד אותו רוניל, "פינץ', אל תשתי מהחלב! אני יודע שאת אוהבת את זה, אבל את אלרגית לזה! בימים אחרים לא היה אכפת לי, אבל אני לא ארשה את זה במשחק קווידיץ'! או, ליאון, הנה אתה! מה קורה לך? המשחק מתחיל בעוד עשר דקות! בוא- קח צלחת- אוי, סליחה פיליפ..." רוניל חטף מהשולחן צלחת בשביל ליאון ובטעות שפך מיץ דלעת על פיליפ, שמלמל, "זה בסדר... הסוודר הזה היה שייך לסבא שלי, ממילא התכוונתי-" אבל רוניל לא שמע את סוף דבריו. לאחר שווידא שליאון אוכל כמו שצריך, הוא העמיס תפוחי אדמה על צלחותיהם של לאונורה וקסנדרה הרודפות ("פחמימות חשובות מאוד למהירות התגובה, וזה חיוני מאוד לרודפים!") בדיוק כשמירנדה גוזלי, חברתם לשביעית מגריפנדור, התקרבה לשולחן.

"בוקר טו-" היא התחילה, אבל דרובל קטע אותה. "איפה היית? אל תגידי לי ששוב קמת שעה לפני כולם כדי ללכת לספריה!". רוניל צעק- "פינץ', עזבי את הפשטידה הזאת, היא חלבית!"

"אה- כן, בעצם, למה לא?" שאלה מירנדה בנחת.

"בואי, יש פה מקום לידי!" אמר דרובל ודחף את אלבוס הצדה.

"תודה דרובל, אכלתי כבר לפני חצי שעה" אמרה מירנדה.

("את תגמרי את כל תפוחי האדמה ששמתי לך בצלחת, לאונורה, ולא מעניין אותי שנשפך עליהם מיץ!" אמר רוניל.)

"אל תנסה להיות ג'נטלמן" אמר אלבוס, "אתה רק מביך את עצמך" והוא דחף בעליזות את דרובל בחזרה, וזה דחף בטעות את צלחתו של רוניל, שנשפכה על פיליפ במלוא הדרה.

"נו, באמת." מירנדה גלגלה את עיניה ובהינף שרביט ניקתה את הסוודר של סבא של פיליפ.

"רוניל, אתה אכלת היום משהו?" שאל אלבוס.

"אל תהיה מגוחך! אני חייב להשגיח שהשחקנים יאכלו כמו שצריך, וזה לא קל עם האלרגיה של פינץ', היא מתה על מאכלי חלב ו-אלוהים אדירים! איפה אבפורת'??" שאל רוניל בלחץ.

"בטח מורח עוד ג'ל לשיער...." גיחך אלבוס.

אבפורת' מרח עוד ג'ל לשיער והתכונן לצאת מחדר השינה. "נו כבר, ארתור, אנחנו נפסיד את ארוחת הבוקר!"

ארתור יצא מחדר האמבטיה. "אני בא, אני בא, אני- אבפורת'!"

אבפורת' הסתובב בחוסר סבלנות. "מה עכשיו?".

ארתור רחרח את האוויר. "אל תגיד לי ששמת את הבושם שלך 'אוקסי' לשימוש יומיומי!"

"אה- למען האמת כן... היום זה יום יום, לא?"

"יום יום?! אתה הולך להתעופף לך באוויר!" ארתור הסביר לו כאילו הוא מסביר את זה לילד בן חמש, "האוקסי טוב מאוד לשימוש יומיומי, כן. אבל הוא מתנדף מהר מאוד ברוח, דה!"

"טוב, אין מה לעשות, אין לי כאן משהו חזק יותר" אמר אבפורת' בקוצר רוח.

ארתור נאנח. "בדיוק בשביל מקרים כאלה יש לי את זה." הוא אמר ושלף בקבוק עם נוזל סגול- כהה והושיט אותו לאבפורת', "בושם אוקסי למשחקי קווידיץ'".

"מקרים כאלה?" תמה אבפורת', "ממתי אתה משחק קווידיץ'?"

"אל תהיה מגוחך, זה לא בשבילי", ענה ארתור בהתנשאות, "אתה לא יכול לדמיין לעצמך אותי עולה על מטאטא, דה. שהרוח תהרוס לי את כל התסרוקת? לא תודה. לא, הבאתי את זה בשבילך."

"וואו," התרשם אבפורת', "כמה זה עלה לך?"

"לא משנה." אמר ארתור (דברים כגון אלה לא הטרידו אותו), "שים אותו כבר, אנחנו נפסיד את הארוחה".

"תודה, ארת" אמר אבפורת'. הוא שם את הבושם והרגיש את איכותו של הנוזל.

		הפרק הבא