רק טעות אנוש קטנה

פרולוג- חלק I

השמש הלוהטת בעיצומו של חודש אוגוסט קיפחה על הרחובות הומי-האדם. 'הקלחת הרותחת' הייתה מאוכלסת עד אפס מקום- אין זמן טוב יותר מהחופשה הגדולה לצאת לבלות, ובמיוחד אם אתה עובד משרד הקסמים או חבר במסדר עוף החול; שכן זה אומר שזכית לחופשה הגדולה ביותר בתולדות הקריירה שלך כולה, פיצוי שהיה בעיניי רבים הולם על כל העבודה הרבה- ליתר דיוק, המתישה עד כדי קריסה- שהעובדים חוו לאחרונה.

כעת, הכל נגמר. וולדמורט הובס סופית, אוכלי המוות המטורפים ביותר הומתו, ושאר תומכיו של הלורד האפל נכלאו באזקבאן- אם לא מתו בקרב על הוגוורטס או מנקמת אויבים כגון מולי וויזלי. תקופה שלווה מזו לא חווה משרד הקסמים כמעט מאז היווסדו. המקרים שהטרידו את שר הקסמים הזמני, קינגסלי שאקלבולט, גבלו בערך בבעיות התקציב של מחלקת התחזוקה, ובתלונתו של מר פוטר על שאינו יכול לעבור את סף הבית שבכיכר גרימולד טרם ייחשף להבזקי מצלמות הפפראצי שחתמו קבע ברחוב- והכל לעיניי המוגלגים (!)

כאמור, התפוסה ב'קלחת הרותחת' הייתה מלאה. מרבית האורחים כלל לא היו בחדרים, שכן חפצה נפשם לטייל במקומות שנסגרו בשנים האחרונות ביום שטוף שמש שכזה. אולם האורח בחדר מספר 128 לא אבה לצאת אל השמש המסנוורת.

אילו הייתה סדרנית נכנסת לחדר הזה, היא וודאי הייתה חושבת שפורץ שהה כאן: החדר שהוקצה לאורח היחיד נראה קטן מהמציאות, בשל הבלגן ששרר בו; המזוודה היחידה שהייתה שם הייתה פתוחה לרווחה, אולם ריקה לגמרי- כל תכולתה הייתה מפוזרת בכל רחבי החדר, למעט בארון שהוקצה במיוחד בשבילה. השטיח הבוהק הוכתם בבירצפת, שריחה העפיל על ריח המחנק שמילא את החלל.

החדר הזה נרכש לפני חמישה ימים בדיוק על-ידי סטן שנפייק. עוד טרם התפרסמה ידיעה ב"הנביא היומי" על המשפט המזורז  שנערך לשנפייק, שנמצא זכאי (פעל תחת קללת האימפריוס- כמה נדוש), שנפייק התייצב כאן- שכן, לא היה לו לאן ללכת; אוטונוס הלילה סרב להעסיק אותו יותר, וביתו הוצת על-ידי חבורת חטפנים ממש ימים מספר לפני שאלו האחרונים מצאו את מותם.

ממבט ראשון על החדר, אי אפשר היה להבחין בסטן- למעשה, הדבר היחידי שהיה אפשר להבחין בו מבעד לבלגן היה הברדס השחור, אחד המאפיינים הבולטים של אוכלי המוות, שכבר הספיק לספוג את ריחו של סטן שנפייק. הברדס נזרק על המיטה בחפזה, וכמה חורים בצורת בדלי סיגריות גרמו לו להיראות עתיק יותר משהיה באמת ומשכו את תשומת העין; ריח הסיגריות עוד היה באוויר, ומאחד החורים עוד עלה לרגע עשן.

סדק צר בחדר האמבטיה הסגיר את מקום מפלטו של סטן. הוא שקע עמוק באמבטיה לוהטת ומלאת קצף, ועצם את עיניו. היו לו לסטן כל-כך הרבה זיכרונות- והוא ניסה רבות לברוח מהם, אך ללא הצלחה. לבסוף, הם גרמו לו להתכנס עמוק בתוך עצמו, עד אשר הוא ממש נאלץ להכריח את עצמו להתקלח מדי פעם. ואכן, עור גופו שנטבל במים החל להתבהר ולחזור לצבעו המקורי, אולם פניו עוד היו מוכתמים בפצעי דם ובדמעות מתבוססות- תוצרת מעשה ידיו, הפעם. שיערו השחור מזמן לא נקצץ דיו, וסביב עיניו כמו צוירו סימנים כהים. סטן לא יתפלא אם סתם מוגלגים שכלל לא מכירים אותו יחצו את הכביש לצד השני כאשר יבחינו בו- לא שהוא יצא משטח הפונדק מאז שהגיע אליו כדי להתנסות בכך, אבל הוא היה בטוח שהוא נראה עד כה למעשה כמו רוח רפאים.

סטן התבייש להראות את פניו בציבור, ולא בגלל כמות הלכלוך שהצטברה על פני הפוקר שלו.

הוא היה המום מעצמו. הוא לא הצליח לזכור מתי כושף, איך ואפילו מי- אולם זה לא שינה דבר: הוא לא התנגד מספיק. עובדה שנכנע- עובדה שקולל. והכי גרוע היה שהוא פעל לצידו של הלורד וולדמורט. הוא הפר את השבועה שלו עצמו לפני שנים... הוא קילל את עצמו על כך בכל רגע ורגע. זה היה בגידה בכל מה שהניע אותו לחיות ב-18 השנים האחרונות- מאז מותו של אחיו.

הוא עצמו לא כל-כך זכר זאת, אולם סיפרו לו שהידיעה אפילו לא התפרסמה ב"הנביא היומי". אמנם הכל ידעו היטב על המצב הקשה ששרר בתקופה הראשונה לשלטונו של וולדמורט וכולם הכינו את עצמם לנורא מכל, אולם הנורא מכל זה לא מסוג הדברים שהכנה נפשית מוקדמת עוזרת, אפילו לא במעט- שכן כאשר בן משפחה נרצח באחת ההתפרצויות המשונות של אוכלי המוות, דבר לא מונע ממשפחה שלימה להתנפץ לרסיסים.

מאותו היום, אוכלי המוות הבטיחו שלא יקבלו קמצוץ עזרה ממשפחת שנפייק- שבועה שנעשתה חסרת ערך כאשר וולדמורט הובס, אולם- למורת רוחם של רבים- חזרה לתוקפה עם עלייתו השנייה.

סטן המשיך מאז בחייו. הוא קיבל עבודה באוטונוס הלילה, ולא הרבה לחשוב על זה יותר. אולם לכשף אותו עצמו כדי שיפעל לטובתם? זה כבר סיפור אחר לגמרי. זה כבר מעבר למשהו שהעולם יכול להעביר על סדר היום...

כאשר הכישוף הוסר ממנו, כל שסטן חש לראשונה היה זעם. זעם קר על כל מי ומה שקשורים לוולדמורט ולאוכלי המוות שלו. הרגש השני שתקף אותו היה האכזבה- האכזבה מעצמו. אז, לפני שנים כה רבות, לא היה בידו לעשות דבר; אולם הפעם הכל היה תלוי בו. הוא היה חמוש- אז איפה היה כשכל זה קרה? מדוע לא נלחם? איך לא התנגד מספיק?...

הוא סיבב את ראשו בזווית של 45 מעלות, והביט בכיור גדוש התרופות. הוא לא נטל אותן, עדיין לא. הוא התאפק. הוא שכנע את עצמו שמקלחת תיטיב עימו יותר מאשר המוות.

ואם כבר מזכירים את המקלחת, המים החלו להתקרר. סטן טבל את ראשו טרם יצטננו לגמרי.

כאשר שאף לריאותיו אוויר בשנית, הוא שמע נקישות קלות על הדלת. בתחילה חשב שדמיונו מתעתע בו, אולם הנקישות התעצמו. סטן החליט להתעלם מהן, אולם אז מישהו הזמין את עצמו להיכנס לחדר. הוא קילל בשקט ומיהר לצאת מהמים ולהתלבש.

"מי זה?" הוא מיהר לשלוף את שרביטו. לרגע אחד חש סטן שזהו אך רוגזו של המזל שקרא לפורץ דווקא לכאן, אולם כאשר צמד פסיעות התקרבו הישר לכיוונו באיטיות מוזרה, משהו אמר לו שמישהו ספציפי מאוד מחפש אותו ספציפית.

והוא לא טעה.

"סטן שנפייק." איש הופיע בפתח המקלחת. סטן נחר בבוז, וסרק את האדם שלפניו: שיערו הבלונדיני הדק נקצץ, כך ידע, בעת שהותו האחרונה באזקבאן. בגדיו כבר לא היו כשל אחד האסירים, אולם הם היו מלוכלכים דיים על-מנת להבין שמשהו עבר עליו. הדבר שהכי משך בהופעתו את תשומת ליבו של סטן, הייתה היד השמאלית שלו; בתחילה חשש סטן שהשהות באזקבאן שינתה את רוחו ולכן צעדיו נשמעים נגררים באופן כל-כך לא מאפיין, אולם אז הוא הבין- ידו השמאלית לא אחזה בכלום; מקל הנחש שעיטר את דמותו תמיד איננו. הוא כבר כמעט הספיק לשכוח...

ללא ספק, רגעים אלו אינם רגעיו המזהירים ביותר של לוציוס מאלפוי.

וכמו כדי להוכיח לעצמו שמחשבותיו של סטן מוטעות, לוציוס חייך את חיוך התמיד המלגלג-מתנשא שלו.

"לוציוס מאלפוי." בקולו של סטן לא נשמעה אף חיבה, להיפך- עיניו עקבו אחר כל תזוזה, ולו הקטנה ביותר, של האורח הזר והבלתי-קרוי.

"תירגע, לא באתי הנה על-מנת לפגוע." לוציוס השכיל לעקוב אחר מבטו. בתור מחווה, לוציוס השיב את שרביטו לכיסו- דבר שלא הרשים את סטן במיוחד; חכמים ממנו נפלו בפח שטמן להם אוכל מוות חלקלק זה ומצאו את מותם, או גרוע מכך. סטן חישב בקלות, ומצא שייקח ללוציוס שנייה בודדה לשלוף את שרביטו, אם רק יחפץ בכך.

"אתה וודאי מופתע לראות אותי כאן." מה שנכון נכון; הם אף פעם לא נפגשו פנים מול פנים. למעשה, סטן לא נפגש כמעט עם אף אחד מאוכלי המוות, למעט מקרים מיוחדים. לוציוס שילב את ידיו, ונשען על סף הדלת.

"באתי להתנצל." הוא אמר בפשטות.

"סליחה?" סטן התאפק שלא לפרוץ בצחוק- הוא עד להתנצלות מפיו של לוציוס מאלפוי, מר התגלמות הגאווה והאגו עצמו.

"זה בדיוק מה שאני מבקש ממך, סליחה." סטן היה בטוח שהוא הוזה- אולי בכל זאת הוא כן לקח כמה מהכדורים?... אולם לוציוס נראה רציני למדי.

"זה אני." הוא אמר שוב, בפשטות מדהימה. " אני הכנסתי אותך לכל זה- אני כישפתי אותך. אני מתנצל."

לקח לסטן כמה שניות לעכל את מה שמאלפוי אמר לו זה עתה. פניו התקמרו בכעס, וידו אחזה בשרביט בחוזק.

"אני-"

"קרושיו!" סטן לא הצליח להתאפק. הוא בהה באימה במאלפוי, שהחל להשתנק בבהלה, מופתע. הוא ניסה לאחוז בשרביטו, אולם כאבו היה עצום והוא התייאש במהרה. סטן, לעומת זאת, שלף את שרביטו של לוציוס כמו היה עשוי מגומי. לוציוס התעסק עם האדם הלא נכון...

בו ברגע שלוציוס התוודה, שבו לסטן זיכרונותיו והציפו אותו: לוציוס ודראקו מאלפוי עולים לאוטונוס הלילה ומשלמים כרגיל, וכאשר סטן מסתובב לקבל את פניו של הלקוח הבא בתור, הוא שומע את לוציוס ממלמל משהו. סטן מסתובב, אך באיחור ניכר; השרביט של לוציוס ריצד ממש בין שתי עיניו, ומיד לאחר מכן סטן מצא את עצמו מטפל בזיכרונותיהם של יתר הנוסעים באוטונוס, מציית לפקודת לוציוס מאלפוי כאילו היה זה רצונו שלו. סטן שנא את זה שזלזלו בערכו.

סטן הביט שוב בלוציוס: לא היה זכר לכל העליונות שהפגין אז. כעת נחשף בפניו רק לוציוס המתייסר, המשווע לרחמים, שהתפתל בין רגליו של סטן והתחנן שיפסיק את הכאב. סטן כרע על ברכיו.

"הכאב הזה שאתה חש עכשיו- הוא כאין וכאפס לכאב שאני חשתי, לוציוס מאלפוי." הוא לחש בשנאה הישר לתוך האוזן הרוטטת, ואחר חבט בפניו הנפוחות ממילא ללא רחם. "ואגב, כולי אושר לראות בעיניי שמטה הנחש הכסוף שלך באמת נופץ, ממש כמו הכבוד שלך."

"ב-בקשה, ת-פסיק..." לוציוס התחנן. המאמץ להגות את המילים הכחיל מעט את ראשו. הוא צרח בכאב.

"רגע, תביט בזה." סטן המשיך. הוא לקח את שרביטו של לוציוס, וללא אזהרה שבר אותו לשניים. רק לאחר מכן, הסיט סטן את שרביטו וכאבו של לוציוס פסק. לוציוס התנשף, מתקשה להסדיר את נשמתו. עיניו פלפלו במעט כאשר געה בכאב ובכעס. סטן השליך את שתי פיסות העץ, שנעשו כעת חסרות תועלת, חייך בשטניות והזדקף שוב. לוציוס הביט בו, ולראשונה מאז שפרץ הנה זיק שנאה ניצת בעיניו. בבת אחת, הוא ניסה להזדקף ולפגוע בסטן עם הנשק היחיד שנשאר לו- ידיו המגואלות בדם, אולם בעיטה חזקה מסטן גרמה לו לקרוס בשנית. לוציוס נאנח שוב- הוא לא האמין שהפגישה הזאת תהיה גרועה עד כדי כך. הוא בהחלט לא העריך מספיק את יכולותיו של שנפייק.

"חמש שניות." סטן לחש בשנאה. "זה הזמן שאני נותן לך להיעלם מכאן אם אינך רוצה למות. תישאר שנייה אחת יותר- ואז תטעם באמת את זעמי! אחת..."

לוציוס לא המתין לסיום המשפט- הוא חטף את חצאי השרביט שלו, וברח משם כל עוד נפשו בו. סטן חייך בסיפוק; מזל שהוא בדיוק אחרי מקלחת- עליו לעשות כמה דברים כרגע, כדי שאיש לא יפקפק עוד לעולם בכוחו... ואכן, חמש דקות מאוחר יותר, חדר מספר 128 נשאר יתום מאדם, לראשונה מאז שכר אותו סטן.

*חשוב לי לומר שזוהי רק ההקדמה, והפאנפיק עצמו מתעסק בעלילה שונה לחלוטין, אולם כדי להבין הכל טוב יותר ההקדמות חשובות.

כמו כן, הדירוג נמוך מאוד כרגע, אבל יכול להיות שהוא יעלה מעט בעתיד. במידה ומשהו מפרטי הפאנפיק ישתנה, אני אעדכן. תעקבו בבקשה.

מקווה שתהנו ותגיבו, ואפרסם את החלק השני של ההקדמה- כדי שנוכל להתחיל! ;)

		הפרק הבא