the last survivor

"...There are no winners from the games, just survivors"

היום, כשקטניס מנסה להיזכר בעבר היא מגלה שזיכרונותיה חדים וכואבים כאילו אירעו רק אתמול, העירפול לא אוחז בה עוד והיא לא יכולה לעצור בעצמה מלצרוח בכוח כול פעם שהיא מתעוררת במיטתה הבטוחה שבמחוז 12.

כשקטניס חושבת על מה שקרה לה בקרבות היא זוכרת הכול, את הצעד המיותר שעשתה, את הנשימה המקוטעת שנשמה, את המבט חסר האונים ששלח בה כול אדם שהצליח לתפוס את מבטה, לא משנה אם הוא ידע מי היא או לא. היא זוכרת הכול, כי היא שרדה, והאחרים לא.

היא מנסה להיזכר בתקופה ישנה יותר, כשהיא עוד הייתה ילדה קטנה ותמימה, לא רוצחת, לא נערה בוערת, לא עורבני חקיין, רק ילדה פשוטה משכונה ענייה עם אמא, ואבא, ואחות קטנה...

אבל כשקטניס מצליחה סוף – סוף להיזכר בימים עברו הזיכרון הראשון שעולה במוחה הוא היום בו הבינה לראשונה את הרשע הטמון בכול אדם ואדם מעצם היותו אדם.

היא הייתה אז בת חמש בערך, היא זוכרת שבדיוק התחילה אז את כיתה א', שלמחרת הלכה לבית הספר, מעמידה פנים שכלום לא קרה...

פרים הייתה אז בת שנה, או שנתיים, היא לא מצליחה להיזכר כי אין איך לחשב. אחותה בת שלוש עשרה. לנצח.

היום מתחיל בצורה רגילה עד גיחוך אם כי החלק המגוחך באמת, היא יודעת, הוא שכול היום היה רגיל. לא קרה בו שום דבר שלא קרה לפני זה, אף אחד לא הופיע או נעלם, הדבר היחידי שהשתנה זאת היא.

המכרות נסגרו בגלל שהמקום קרס, בתור ילדה קטנה היא חשבה שזו לא בטוח אבל כיום היא יודעת שהסיבה היחידה שלא היו מורידים למטה את הכורים הייתה שהמעליות עצמן קרסו. לאוכפי השקט לא היה איכפת מביטחון העבדים שלהם.

זה היה בחורף, היא נזכרת בהפתעה, היער היה ריק, ימים עברו מאז הפעם האחרונה שאבא קיבל משהו שדמה אפילו במעט למשכורת. הם גססו באיטיות מרעב.

באותו היום אביה לקח אותה איתו ליער, למרות התנגדותה הנמרצת של אימה. הוטל עליה ללקט גרעיני יער מהשיחים הנמוכים בלי להתרחק יותר מדי מהגבולות שהציב אביה כשריטות סכין על העצים אך היא תמיד יצאה מהם במעט בניסיון למצוא משהו ראוי יותר להביא הבייתה, שתוכל להתפאר בו.

היא זוכרת שמצאה גרעינים כול כך בוהקים שידיה התינוקיות לא עמדו בפיתוי וקטפו את כולם מהשיח. היא שמרה את כול הגרגירים בשקיק שהביאה עימה וחיכתה לאביה, כשזה חזר ידיו היו ריקות, כמעט.

בידו הימינית אביה של קטניס אחז בציפור קטנה שגם אז היא ידעה שלא תספיק לארבעתם. היום היא יודעת שלאביה מלכתחילה לא היה טעם לקחת את הציפור הזעירה שלאחר ניקוי העצמות, מריטת הנוצות, וחתיכה לחתיכות קטנות, לא נשאר ממנה כמעט דבר.

הם חזרו לביתם בשתיקה, עד שהיא שאלה את אביה בתמימות, "אבא, למה לא הבאת כלום חוץ מהציפור הקטנה?"

אביה הביט בה כמה שניות ארוכות לפני שענה, מלטף את שיערה הסבוך תוך כדי כבדרך אגב. "בגלל שעכשיו חורף. כול החיות ביער הולכות לישון במאורות שלהן ואני לא יכול לצוד אותן."

"אבל למה אתה לא צד אותן? זה לא יותר קל כשהן ישנות? ככה הן לא בורחות..." מילותיה של קטניס גוועו באמצע במשפט כשראתה את הבעת פניו של אביה, בזמנו היא לא הבינה מה אמרה לא נכון אבל כיום היא יודעת. היא הייתה רוצחת מלידה, לא רחומה והגונה כמו אביה, בודאי שלא כמו אימה ואחותה, היא הייתה רוצחת.

לאחר כמה דקות של שתיקה היא הרימה את שקיק הגרגרים ועמדה לאכול כמה מהם כשהסיוט הגדול ביותר שלה התגשם. בפעם הראשונה – והאחרונה – בחייו אביה הרים עליה יד, דחף את ידה בגסות מפיה בעוצמה כה חזקה עד שזאת התעקמה.

קטניס פרצה בבכי במיידי, קצת בגלל היד הכואבת והרבה בגלל שאבא כועס, כי הייתה רעה.

"קטניס! זה... זה רעיל! שלא תתקרבי אל אלו בחיים, ברור?! את מבטיחה לי? תבטיחי לי!" ניער אותה אביה כמו מתוך טרנס. כיום קטניס מבינה כמה אירוני הדבר שבגלל אותם גרגירי יער בדיוק כול הבעיות האלו התחילה "שלא תתקרבי אל אלו בחיים, ברור?!" המילים המשיכו מהדהדות באוזניה גם היום, היא הרגישה את ראשה מהנהן בפחד, היא מעולם לא פחדה קודם לכן מאביה אבל האדם שעמד מולה התנהג כמו בן אדם אחר לגמרי ממנו.

"נפגעת?" הוא שאל לפתע כשראה שהדמעות לא מפסיקות לזרום מעיניה.

"מצטערת..." היא אמרה בקול חנוק מדמעות ומשכה באפה במעין חוסר אונים, בוהה אל קצה שביל האפר, אל השכונה המוזנחת, זרועת בתי העץ הרופפים, לבנים הסדוקות ומזרנים מאובקים שהגג היחידי לראשם הוא השמים עצמם.

"אל תצטערי חמודה, לא עשית שום דבר רע, היד שלך, היא בסדר? ניתן לאמא לטפל בה..." באותו הרגע קטניס הבינה שאביה לא עשה שום דבר רע. רק היא. היא הייתה לא בסדר, לכן עשה את מה שרבים כול כך מאבות המחוז רואים כמנהג יומיומי, אבל הוא לא רצה לפגוע בה. 'למרות שהגיע לי,' קטניס חושבת לרגע לפני שהיא עוד פעם דוהה לזיכרון.

כשהם הגיעו לביתם אמא כעסה, בעיקר כשראתה את ידה העקומה. היא קיבעה אותה בתחבושות וכלים משונים שהכאיבו מאוד לקטניס עד שהכאב יותר מדי קשה והיא נרדמה.

בחלומה היא רעבה, לא, לא רעבה, כי אם מורעבת. היא ישבה על הכסא במטבח, לידה אביה, ידו האחת אחזה בקשת גדולה והשניים באוזנה הימנית שלפתע נעלמה ממקומה הישן. אמה הופיעה פתאום משום מקום, והושיטה לה צלחת מלאה כול טוב, בשר צייד, גרגרי יער, ועוד משהו, משהו שהיא לא לגמרי זיהתה אבל היא ידעה שהוא מאוד טעים, בצורת קצפת שכזה, מזכיר מעט את אחד המאכלים המשונים של אוכפי השקט.

היא עמדה להגיד לאימה תודה על הארוחה ולהתחיל לאכול אותה במרץ כשמנעול מופיע על שפתיה. לא משנה כמה פעמים היא ניסתה – שפתיה נותרות חתומות, לא משנה כמה היא ניסתה לצרוח ולהתחנן הוריה לא שמים לב אליה. לבסוף היא התעוררה, חבוקה בזרועותיה העדינות של אימה, הדבר היחידי שנשאר מהחלום הוא תחושת הרעב המצמררת.

בימים שלאחר מכן אנשים הביטו בהם, במשפחה חסרת המזל הראשונה, אלה שלא נותר להם דבר. לחלקם גם אין אוכל, לחלקם יש הרבה, אף אחד מהם לא הציע עזרה.

בשלב מסוים קטניס הפסיקה לקוות שיבקשו.

הרעב נשבר רק אי שם כשסימן האביב הראשון מופיע והחיות מתחילות לחזור ליער אבל היא כבר הבינה שזה לא פתר כלום. ביום ההוא היא מבינה שזה היה השלב בחייה בו הפסיקה להיות ילדה. בו הבינה שאנשים הם רעים, היא יכלה ממש לחזור אל הנקודה הזאת בזמן בה הייתה ילדה לשעבר, עומדת לבד ביער, מביטה למרחק ומרגישה משהו נוגע בה – "אהה!!!"

הדבר הראשון שקטניס רואה כשהיא מתעוררת זה פיטה, הדבר השני זה הלחי המדממת שלו. הוא אוחז בה בבושה ומעט בהפתעה, מביט בידיו מלאות הדם במעין בלבול לפני שהוא בורח מהחדר בבושה.

קטניס התכוונה לחכות שם עד שיחזור אבל לבטן שלה יש תוכניות אחרות. היא רצה לשירותים ומקיאה את נשמתה, היא פגעה בו. בפרח העדין והשברירי שלה, ששברו כבר בעבר, אבל הפעם זו היא. היא שרפה אותו, בדיוק כמו שידעה שיקרה. היא זכרה איך שרפה את הורד הלבן הלא – טיבעי שהשאיר לה סנואו, היא זכרה איך אמרה לעצמה שהאש תמיד מנצחת את הפרח, והיא צדקה.

מעולם היא לא רצתה יותר להיות טועה.

אחרי שהיא מנקה את פיה מין הקיא ומין שאריות השינה היא מביטה בידיה, מתחת לציפורניה היא רואה את דמו הקרוש חלקית של פיטה.

"מצטערת..." היא לוחשת בקושי, מנסה להתחמק מבבואתה שבמראה, נערה – לא, אישה – בעלת עור חיוור, ברור לחלוטין שבעבר היה שזוף בהרבה. בקצה לחיה השמאלית ניתן לראות שארית של צלקת ורדרדה, צלקת כמו מיליוני הצלקות שכיסו את גופה כמו פסיפס פגום.

לרגע היא מביטה לתוך עיניה, הירוק מציף אותה. במעומעם היא יודעת שעיניה אינן ירוקות אלא אפורות אך לפני שהיא מסיימת את המשפט במוחה היא טובעת בתוך הזיכרון, יער, טיפת דם, ערפל לבן ומאיים, ברקע, גייל מסמן לה להתקרב...

"די!" היא צועקת, מנענעת את ראשה, יודעת מה פיטה בודאי חושב כשהוא שומע את צעקותיה מין המטבח. היא איבדה את זה. סוף – סוף הוא יבין שהיא שבורה מדי בשביל שהוא יוכל לתקן.

קטניס מביטה חזרה אל אצבעותיה ולאחר מכן מתחילה לשטוף את בברז, עוד ועוד, מנסה לקרצף מתוכן את הדם אבל דבר לא עובד. היא קורעת מידיה את הציפורניים,מכוססת אותם בשיניה, מותירה את אצבעותיה עם ציפורניים חלקיות, מדממות ועור זועק מכאב.

כבר לא ניתן לדעת מה דמו של פיטה ומה דמה שלה אבל לא איכפת לה. דם זה דם, והיא דיממה כבר מספיק בשביל חיים שלמים.

באותו הרגע קטניס הבינה שהיא שונאת דם.

פתאום היא הבינה שזיכרון קטן מתעקש לצוף ממעמקי הלא נודע שלה ולרכוש את תשומת ליבה, בהלם קל היא מגלה שהוא כלל לא כואב והרסני.

"בואי נתחיל ממשהו בסיסי יותר," קולו המתוק והתמים נשמע כחלום. "לא נראה לך משונה שאני יודע שהיית מסכנת את החיים שלך בשבילי... אבל אין לי מושג מה הצבע האהוב עלייך?" אי שם במעמקי מוחה קטניס יודעת שהיא לא שם עכשיו, היא בביתה שבמחוז 12 המחודש, שנחרב ונבנה מאז אותו זיכרון, שהיא חיה בביתה יחד עם פיטה וזו לא הצגה יותר עבור המצלמות שכבר אינן מתקרבות אליה כלל מפחד, או לפחות כך היא נוהגת להגיד לעצמה.

אבל למרות זאת לקטניס לא איכפת, היא נותנת לעצמה לשקוע לתוך הזיכרון המר – מתוק, מתוק, כי היה כול כך תמים ורגוע, מר, כי עבר לפני כול כך הרבה זמן...

"ירוק, מה שלך?" היא שואלת, שומעת את קולה הכפול, פעם אחת בזיכרון ופעם אחת במציאות.

"כתום," היא אומר ולרגע היא תוהה האם עדיין הייתה שונאת דם אילו צבעו היה כתום ולא אדום.

"כתום? כמו השיער של אפי?" היא לא מצליחה לסיים את המשפט במציאות כי היא מתחילה לצחוק, צחוק משחרר, כבר לא מטורף, צחוק על טיפשותה, על תמימותה, על האושר שהביאה, או לפחות כך דאגה לזכור את זה בראשה.

"קצת יותר מתון..."

"יותר בסגנון של... שקיעה." פתאום קטניס הבינה שמקור המשפט האחרון לא במוחה כי אם סנטימטרים ספורים בפניה, מרחק כול כך קטן עד שהיא יכולה להרגיש את הבל פיו על פרצופה.

המילים זהות אבל הטון כבר לא רך ותמים, הוא קשה יותר מחוספס, ואם זאת היא לא יכולה שלא לחבק את פיטה בידיה ולתת לדמעות הלא מוגדרות לפרוץ מעיניה.

"אני אוהב אותך," אומר פיטה, בעיקר כי אין לו משהו אחר לומר. "תמיד אהבתי אותך."

היא יודעת שזה שקר, היא יודעת שפעם הוא שנא אותה, היא יודעת שהיא שונאת את עצמה אבל כשהיא פותחת את פיה כול שיוצא ממנו הוא "אני יודעת, גם אני אוהבת אותך..."

היא מתרחקת קלות מחיבוקו ונושקת לשפתיו, "אני מצטערת," היא לוחשת, הפעם לו עצמו ולא אל האוויר הריק בעודה מעבירה את אצבעותיה בזהירות לאורך ארבע השריטות שחוצות על לחיו.

"זה בסדר," הוא משקר בקלילות וכורך את ידו סביב כתפה, מוביל אותה בקושי חזרה אל חדרם, מסמן לה בקושי להתיישב על המיטה.

"אני מתגעגעת למה שהיה פעם," היא אומרת כי זה הדבר היחידי שעוד לא נאמר.

"גם אני," הוא אומר, מנסה למנוע, בדיוק כמוה, מהזיכרונות לצוף אל ראשו.

"אני מתגעגעת לפרים. ולרו. ולפיניק. ולאמא. ולגייל," היא אומרת בזהירות, "ואלינו..."

"אני כאן," הוא אומר, לא יורד לסוף דעתה.

"לא כמו שהיינו פעם, ב... אף פעם. בחלומות הקטנים מגיל עשר. אני... אני מתגעגעת למה שמעולם לא קרה," היא אומרת במעין הבנה, 'פתטי,' היא חושבת לעצמה אבל לפני שתמשיך לזרוק בעצמה האשמות משהו קוטע את חוט מחשבתה.

"אז בואי נתגעגע ביחד למה שיהיה עכשיו..." במשפט אין היגיון. קטניס יודעת זאת. היא גם יודעת שמעולם לא היה. היא יודעת שבעצם דבר לא נפתר, היא עדיין משוגעת ופיטה עדיין פגוע וכול המילים שבעולם לא יתקנו את זה.

אבל כשהיא מרגישה את שפתיו נמחצות על שלה היא יודעת שעוד לא מאוחר מדי, לפחות לא לגמרי, לא בשבילה, לא בשביל אמה, אפילו לא בשביל גייל כי היא האחרונה ששרדה, היא, במפלתה אל תוך הזיכרונות. לא כמו פיטה שניסה להדחיק, לא כמו אמה וגייל שברחו, לא כמו כל אלו שמתו... היא לבדה השורדת האחרונה של החיים.