מפוצלים בין בתים (אני צריכה עזרה עם שם)

סאני הביט בי בסקרנות, ולאחר מכן עיווה את פניו ברוגז למראה סול. פניה כעוסות גם כן  היא הביטה בו במבט אכזרי וחיוך רחב על על פניה, במעט רצחנות אכזרית.

"אני מקווה שאתה לא הולך להיות בגריפינדור," היא חייכה אליו בסדיסטיות.

"למעשה," הוא אמר לה בעוקצנות. "אני כבר שלוש שנים בבית ספר הזה, ואני בסלית'רין."

סול פלטה לפתע צחקוק קל. "המ… זה מעניין…" לחשה במעט בוז וחזרה לשרבט במחברתה.

לא יכולתי להתאפק וצחקקתי גם כן. הוא העיף בי מבט מרוגז עוד יותר, מה שהפחיד אותי וגרם לי להתכווץ במושבי.

שלי העיפה בכולנו מבט לא מרוצה, אך שתקה.

"אז…" ניסיתי לפתוח שוב את השיחה. "מה אתם הכי רוצים ללמוד בהוגוורטס?" השתדלתי להראות נלהבת.

שלי חייכה מתחילת השיחה. "הממ… אני חושבת קסמים. קסמים אפלים!" שלי התחילה להתלהב והתחילה לדבר על הדברים שתעשה לאנשים השנואים עליה כשתלמד מספר סודי ואסור שתמצא בחדר הסודות, שבתוכו יהיו המון קסמים אפלים ומסוכנים ביותר.

"אני רוצה סופגניות." התלוננה אורינה.                

"לי בא סוכריה על מקל." השיב סאני, חיוך קטן על שפתיו.

אני וסול העפנו מבטים מרוצים. נראה שאותן מחשבות חלפו בראשינו.

"אוי, אני ממש צריכה לשירותים… סול, את באה איתי?" שאלתי כשחיוך לחוץ על פניי.

היא הנהנה במהירות.

"גם צריך להחליף לגלימות… אני כבר אעשה את זה עכשיו, שלא אצטרך ללכת פעמיים…" מלמלתי. אני וסול מיהרנו לצאת, לוקחות את המזוודות והכלובים.

הלכנו קצת, ולאחר מכן שאלתי - "טוב, לאן עכשיו?!"

"אין לי שמץ…" היא מלמלה.

"אכפת לכן לפנות את המעבר?" קול נרגז מאחורינו שאל בכעס.

הסתובבנו במהירות, וראינו ילדה די נמוכה, עם שיער חום המגיע עד למעל הכתפיים ועיניים חומות כעוסות.

היא נראתה בערך בשנה השנייה.

אני הסמקתי והשפלתי את מבטי, אך סול ציקצקה בלשונה.

"למה את כל כך ממהרת?" היא שאלה ברוגז.

הילדה רק דחפה אותה הצידה והלכה עד לקרון האחרון שראיתי.

"מעצבנת." מלמלה סול בכעס והמשיכה ללכת.

נגררתי אחריה, בעודה ממלמלת "הייתי צריכה ללכת לשם כבר מההתחלה."

נכנסנו לתא, בו היו שני אנשים בגילה של סול - נער עם שיער שחור ועיניים אדומות בוהקות, וילדה עם תספורת אימו שחורה, עיניים שחורות ועור מעט ורדרד.

"ואוו, כמה אימואים יש פה…" מלמלתי.

"ריקי, תכירי - מאקס וולדה!" סול אמרה בחגיגיות נלהבת.

מאקס הביט בי בעיניו האדומות, והעביר בי צמרמורת.

"מי זאת?" הוא שאל בקרירות.

"ריקי." אמרתי בחביבות והושטתי את ידי ללחיצה, אבל הוא רק הביט בי בגבה מורמת.

התכווצתי במקומי. הוא בהחלט לא מישהו נורמלי.

"לאן הלכתן?" הציץ מפתח דלת התא ראש שמאוד קשה לפספס - בעל שיער צבעוני, כמובן. שלי נכנסה לחדר במהירות, וסרקה את האנשים החדשים העומדים מולה בפני פוקר פייס מושלמים. ניצוץ קשוח נראה בעיניה בצבע התכלת הבהיר,מזכיר כמעט לבן.

"שלי." מאקס אמר בחיוך סדיסטי.

"ואתה?" שלי בחנה אותו, וידיה משולבות לבטנה, בקולה לא נשמע שום רגש.

"מאקס." השיב הנער, ועיניו האדומות הבזיקו.

שלי צחקה צחוק יבש. "מאקס. שם משונה."

"שלומשלומשלום! מה פספסתי?" אורין נכנסה לתא.

"כלום, אורין." שלי אפילו לא טרחה לסובב את ראשה לעברה, עיניה ששינו כבר צבען לאדום היו נטועות בנער ממולה, מאקס, שצבע עיניו היה זהה לשלה כרגע.

"כמעט חשבתי שזה שיטורי." אמרה אורין באכזבה ויצאה מהתא.

"אוקיי, די עם הקרב מבטים הזה." אמרתי לאחר זמן ארוך של עדה לנעיצת מבטים מכיוון שלי ומאקס. סול וולדה דיברו בצד התא, בזמן שניסיתי לפתח שיחה עם שני 'לוחמי הנעיצות'.

שלי גלגלה את עיניה ונאנחה. "זה היה נחמד."

מאקס הנהן.

"מאיפה אתה יודע את השם שלי?" שאלה שלי לאחר זמן קצר של שתיקה, העברתי את מבטי אל מאקס שהפנה את מבטו לעבר דלת התא.

מאקס חייך, ומשך בכתפיו. "ניחוש."

"אתה משקר."

"לא… באמת?" מאקס שאל בנימה צינית.

"ניחושים?" שאלה סול בהתעניינות. "אז מה השם שלי?" שאלה בהתגרות ובחיוך מעט אכזרי.

"חנה'לה." השיב מאקס בחיוך עוקצני.

"יופי, השם של סבתא שלי" אמרה סול בצחקוק מרושע.

שלי פלטה צחקוק.

"רואה? אני גאון בשמות." מאקס קרץ לעברה.

"כן, שמנו לב." ענתה סול בציניות וסידרה את הפוני לצד שהסתיר לה את העין והזיזה אותו מעט כך שראו את העין שלה.

סול התיישבה ליד מאקס וולדה בנוחיות, כאילו היא מכירה אותם זמן רב. ולמעשה, כך באמת היה.

"חברים?" שאלה שלי וחייכה בערמומיות.

"שלי… את פשוט לא מספיק… רגע אחד! אם היא לא מספיק, אז מה איתה?!" שאל מאקס בזעזוע והצביע עלי.

"אני לא מספיק מה?" אמרה שלי, עיניה השחורות החלו לרשוף בזעם.

"אנשים, יש פאי תפוחים בקרון מספר שלוש!" אורין נכנסה בהתלהבות עם חתיכת פאי בפיה.

"פאי תפוחים...?" שאלה סול בעיניים נוצצות.

קפצתי על רגליי, "אני לא אוהבת פאי. או תפוחים."

שלי וולדה התקדמו במהירות ובחיוכים לעבר הדלת, איתן גם סול ומאקס. נאנחתי בעצבנות, אך לא נגררתי אחריהם.

כולם התחילו לרוץ, אורין בראשם, ואני התיישבתי בכבדות על אחד מהמושבים.

נעלתי את דלת התא מבפנים, והתחלתי להתלבש בגלימת בית הספר.

דפיקה קלה הדהדה ברחבי התא.

"אפשר להיכנס?" נשמע קול מעט מעוצבן, אך כבר ידעתי מי זה. או ליתר דיוק, מי זאת.

"הלו?" אמר הקול לאחר מספר דקות שלא עניתי בהן, לא הייתי בטוחה אם אני רוצה חברה.

נאנחתי, ופתחתי את התא בעזרת כוח המחשבה. לא שידעתי שעשיתי את זה.

"תודה לאלים! אני כבר מחכה פה…" שלי נכנסה במהירות לחדר, ועיניה מכוונות לשעון שנח על ידה השמאלית. לא הצלחתי לראות כיצד נראה, כי מיד לאחר מכן שלי שמה לב שאני מביטה בו והסתירה אותו שוב, מתחת לשרוול הסווצרט שלה. "שתי דקות שלמות!"

שמעתי צעדים, ולאחר מכן נער חיוור בעל שיער שחור בתספורת אימו נכנס לתא - סאני.

"חיפשתי אותך!" הוא אמר לשלי, ולאחר מכן שם לב שאני בתא.

"היי, ריקי." בקולו נשמעה חיבה, והוא נופף לעברי בידו.

אני לא ממש יודעת למה, אבל הוא הרגיז אותי. כל שנייה שהבטתי בו העלתה לי את הסעיף יותר.

דחפתי את שניהם החוצה, ונעלתי את התא במהירות - אני בהחלט לא רוצה חברה. בעיקר לא… אתו.

"ריקי! תפתחי!" צעקה שלי מעברה השני של הדלת, דופקת בחוזקה על דלת התא.

"רק שתדעו, הרכבת עומדת להגיע להוגוורטס בעוד כמה דקות." שמעתי קול לא מוכר.

שלי השתתקה לרגע. ואז מלמולים לא ברורים הגיעו מהקיר החיצוני לתא, שמעתי את קולו של סאני מתערב ולאחר מכן טפיפות צעדים.

"ריקי?" שאלה שלי, בקולה הפעם נשמעה רכות.

פתחתי את התא בשנית. "יש לך שלוש שניות להיכנס לפני שאני נועלת אותו שוב." קולי היה שובב, וחיוך שובב גם כן כמעט הופיע על פני. נאלצתי לנשוך את שפתי התחתונה כדי למנוע את זה.

שלי נאנחה, "הדרך הקשה." מלמלה בקול לא ברור, ולפתע הרגשתי משיכה עזה בידי, והייתי מחוץ לתא. רק אני ושלי היינו בקרון, סאני ומקור הקול הלא מוכר לא נראו באופק.

"את לא נכנסת בחזרה." שלי פקדה עליי,

לפני שהספקתי לרוץ חזרה לתא, (דבר שמאוד רציתי לעשות) שלי דחפה אותי לתא אחר שהיה מאחורי ונעלה אותו. שמתי לב שסאני היה שם, ועוד מישהי שלא ידעתי את שמה.

סאני העיף בי מבט וקרץ לעברי, ידיו בכיסיי הג'ינס שלו. הצטמררתי וניסיתי לצאת, לשווא. שלי עמדה בדרכי ולא נתנה לי לפתוח את הדלת בשנית.

"לעזאזל איתך, שלי! תני לי לצאת!!!" צווחתי בזעם. לאחר ששלי לא הגיבה, הוצאתי צפרדע שוקולד מכיסי והחלתי לאכול אותה, מנסה להיעלם בפינות התא.

"ריקי, תכירי את ליזל." אמר סאני וניסה לשתף אותה בשיחה.

זעם קל התחיל לבעבע בבטני. יותר מדי אנשים, שמות ויותר מדי רגשות. גרגרתי בעצבנות ולטשתי מבט מעוצבן בשלי המחייכת בערמומיות. שמתי לב שהיא משחקת בחבל קצר, עבה ועשוי מסיבי עץ בידה. לא נראה שהיא מבחינה שהיא עושה לולאות, וקשרים מסובכים אחרים שאיני יודעת את שמם.

"היי, ריקי. אני ליזל, שנה שנייה פה." נערה בעלת עיניים ענבריות ושיער אדמוני מתולתל ופרוע הביטה בי בחיוך אופטימי, אפיה סולד והיא לבשה לגופה חולצת טריקו לבנה מלוכלכת מצבעים, ג'ינס פשוט מקושקש מעט בעט ונעלי סניקרס קרועות, אך לא נראה שזה הפריע לה.

לא הייתי יכולה שלא לחייך כאשר ראיתי את האופטימיות הקורנת ממנה. ניסיתי להבליע את החיוך במהירות.

"היי." אמרתי בקול חלוש, מנסה שישמע בעל חוסר אכפתיות. כרסמתי את החלק האחרון של צפרדע השוקולד שלי, טעם מתקתק ומעט מחליא נמלא בפי.

שמעתי את שלי נאנחת בחוסר סבלנות מכיוון הדלת. הא התקרבה אליי.

"ריקי, אפשר גם שוקולד?" שאלה שלי לבסוף, ופתחה את ידה כמבקשת אוכל. זה בדיוק מה שהיא עשתה.

צחקקתי במרירות. "נגמר."

שלי הביטה בי בעיניים מזוגגות. וגרגרה משהו.

"אז… ליזל, איזה בית את?" שלי שאלה לאחר מספר שניות, והבטתי בליזל, מצפה לתשובה.

"רייבנקלו." ענתה באופן חד משמעי, ועיניה נצצו. האופטימיות שנדפה ממנה חיזקה אותי, משום מה. אבל כשהבטתי בסאני - ביי ביי אופטימיות! הם נראו ההפך אחד מהשני. הפכים גמורים.

"הייתי בטוחה שאת בהפלפאף." מלמלתי בקול חריש, היא נראית כמו מישהי חברותית וחרוצה.

ליזל צחקה ושיערה הג'ינג'י הועף מעט אחורה. "האמת, את לא הראשונה שאומרת לי את זה." היא הביטה בסאני שהתיישב על ספסל שנראה בתא.

סאני צחקק צחוק יבש. ראיתי שמחשבותיו נדדו כבר הרחק.

ליזל התיישבה לידו, הבחנתי ששיערה מעט נצץ. פשוטו כמשמעו, כאילו מפוזר עליו נצנצים. ואולי זה היה נכון.

שלי הביטה בי בעיניה המשנות צבעים.

"למה לא באת לקרון אוכל?" שאלה לאחר שניות ממושכות.

סאני קטע אותה. "פאי זה טעים."

שלי העיפה בו מבט מעט מעוצבן. "זה ממש לא קשור. אבל בסדר."

ליזל צחקה, והמשיכה לדבר עם סאני על פרויקטים משונים שהיא עשתה פעם, בשביל תרומות.

"בכל אופ-" התחילה שלי להמשיך את אמירתה הקודמת, ובדיוק אז צפירה רועמת נשמעה ברחבי הרכבת.

לקחתי את מזוודתי, כלובו של החתול רקסי, ואת כל האומץ שלי, ופרצתי את המנעול עם סיכת ראש.

"אני מניח… שפה דרכנו נפרדות." אמר סאני וקם על רגליו, אחריו קמה ליזל, פניה היו מעט מאוכזבות.

"בנות, אני בטוחה שאחת מכן תגיע לרייבנקלו." ליזל קרצה לי כממתיקה סוד, ולאחר מכן הוסיפה:"אנחנו נתראה שוב בקרוב מאוד. היה נחמד להכיר אתכן! שיהיה לכן בהצלחה." היא חייכה חיוך אחרון, ויצאה מן החדר במהירות לאחר שסוף סוף הצלחתי לפרוץ את המנעול.

סאני הביט בשתינו וחייך לעברנו בחיבה מסוימת, כעס החל לשטוף את האופטימיות לחלוטין. מדוע כל כך כעסתי עליו? אני בקושי מכירה אותו. "תשמרו על קשר. נתראה בבית ספר. בהצלחה!"

שלי נופפה לעברו כשיצא, "ביי, נתראה!"

אך אני התקרבתי אליו במהירות, וסטרתי בחזקה על לחיו. לא הסתובבתי כדי לראות את הבעת פניו, אך היה ברור כי נעלב. יצאתי במהרה, הדמעות כבר מופיעות על עיניי.

למה הכל חייב להסתבך?!

"ריקי!" צעקה שלי אחריי, מדביקה במהירות את קצב ריצתי. הקרון לפתע נראה הומה אנשים המתכוננים לצאת. "ריקי!" צעקה שוב ושוב שלי, היא יכלה לתפוס בי, אך לא עשתה זאת.

לבסוף, לא הותרתי לה ברירה, התחלתי לרוץ בשיא המהירות, מנסה להתחמק.

הרגשתי את ידה ננעלת על זרועי.

"למה עשית את זה?" שלי שאלה לאחר זמן שנראה כמו נצח.

מדוע היא חייבת להיות כל כך ישירה? שאלתי את עצמי בחוסר אונים, דמעה זלגה על לחי. מחיתי אותה במהירות.

"הוא מעצבן אותי." עניתי בקול כועס. "זה כל כך נראה שהוא ואת-"

שלי נאנחה. "אנחנו לא ביחד. אני לא מאוהבת בו. אבל אני רואה בו ידיד טוב." אמרה ברכות וידה עדיין ננעלה כמנעול על זרועי, זה עצר מעט את זרימת דמי. נאנקתי מעט מהכאב העז.

"את דיי מכאיבה לי…" מלמלתי. קריאה נשמעה בחזקה: "תלמידים חדשים - לכאן!"

--------------------------------------------------

קרדיט לשלי - OwlDreams  שעוזרת לי לכתוב את הפאנפיק.

יאי!!!

אשתדל להמשיך בקרוב!

(כל הדמויות חוץ מליזל אמיתיות. הכרתי אותם דרך אתר לסופרים צעירים)

הפרק הקודם