בין טוב לרע (פיקצר)

"ואז נעשה יום אחד בחודש שבו כולם מקבלים אותו שכר" אמר אלבוס בהתלהבות שעה שראשו על בירכיו של גלרט ועיניו נוצצות לעברו.
גלרט ליטף את שערו האדמוני של אלבוס בעדינות. "לא. בעצם, כל הזמן לכולם יהיה אותו שכר. " הוא תיקן וחייך בגאווה.
"נעשה מה שאתה רוצה" אמר לו גלרט והצמיד לו נשיקה רטובה למדיי.
הם היו בחדרו של גלרט, ההורים שלו לא היו בבית. המיטה הייתה רכה להפליא, אפילו יותר רכה מבדרך כלל...
אלבוס נשכב מעליו ושערו דיגדג את כתפו החשופה של גלרט."תגיד?", הוא התחיל, "אתה אוהב אותי?"
גלרט גיחך.
"ברור שאני אוהב אותך!"  הוא הכריז וחיבק אותו. "אתה יודע מה נעשה? כשנעלה לשלטון, נדאג שאף אחד יותר לא יצחק על אנשים כמונו".
"אבל איך נעשה את זה?"  אלבוס שאל בתמיהה.
"עם דרכים כאלה ואחרות..." הוא ענה לו בערמומיות.
אלבוס התרומם וישב לצידו בדחייה. "תפסיק עם זה, הבטחנו לא לפגוע באף אחד."
גלרט קם לשבת מולו, החזיק בידו ופניו הרצינו.
"צחקתי..." הוא הצמיד את ידו לפניו של אלבוס, ליטף וקירב את שפתיו לשלו.
"מבטיח?" שאל אלבוס וגלרט נעצר לרגע.
"נשבע."
אלבוס רצה לומר שהוא מאוד מקווה שהוא מבטיח ומקיים אבל הבעיה היא, או שלא כל כך בעיה, שהלשון של גלרט שהסתלסלה בפה שלו ודפיקות הלב המהירות הפריעו לאלבוס לדבר.
גלרט נישק את שפתו התחתונה של אלבוס, את הסנטר, את צוואר. הזיעה החלה להצטבר על גופו. היה לו חם. הוא שמע את הנשימות של עצמו. את הנשימות של גלרט. את דפיקות הלב של שניהם עד שלא ידע להבדיל איזה פעימות של מי.
כל זה נגמר ברגע עם קול הצעדים מחוץ לחדרו של גלרט.
"שיט..זאת בטח אמא." הוא אמר באכזבה ומיהר ללבוש את חולצתו. אלבוס קם מהמיטה וסידר אותה.
"נאכל ונלך לחצר עם הסרטוטים" אמר גלרט ושניהם יצאו מן החדר.
"אמא, מה אוכלים?"
"תדבר בנימוס." אימו של גלרט ענתה לשאלתו בעצבנות. "מה שלומך אלבוס יקירי?" לעומת זאת היא פנתה לאלבוס בלבביות.
"בסדר, תודה." הוא ענה בנימוס וביישנות.
"הנה, תלמד מהחבר שלך נימוסים. יש פשטידת דבש ובקרוב המרק יהיה מוכן. "
"נאכל פשטידה ונלך."
לאימו כבר לא היה חשק להתעמת איתו. היא תמיד התלוננה שהוא לא אוכל אבל זה רק הביא לריב ובטח שלא פתר את הבעיה.
אימו של גלרט הושיטה לו את הפשטידה פרוסה על צלחת ארוכה וגלרט יצא יחד עם אלבוס לחצר.
הם התיישבו על הכיסאות הישנים סביב השולחן, פרסו את מגילות הקלף וטבלו את עטי הנוצה שלהם בקסת הדיו.
"אוקי, חוקים." אמר אלבוס והחל לרשום משהו. "אחד, כולם שווים מפני החוק. שתיים...אממ...אה! אמרנו שלכולם יהיה אותו שכר." הוא אמר בחיוך ושרבט משהו.
גלרט לעומת זאת, לא כתב. הוא היה עסוק בלהתבונן באלבוס. זה היה מבט עצוב.
אני מצטער
גלרט אהב את אלבוס. יותר מכל אדם אחר, יותר מכל דבר אחר בעולם. הדבר האחרון שהוא רצה זה לפגוע בו.
אבל אז..הדברים התגלגלו.
הוא אהב את אלבוס, הוא ביקש ממנו להצטרף אליו, לתוכנית שלו.

"המוגלגים לא שייכים לעולם הזה! הם חסרי קסם! הם לא כמוני! לא כמוך! בטח שלא כמוך.

"הם לא עשו שום דבר רע!"
"הם נחותים! צריך להשמיד אותם! לנקות אותם מהעולם הזה! וגם את המתנגדים! איך אתה לא רואה את זה?!"
"רואה את מה?! את הגזענות המטונפת שלך?!"
"לא!!! למה אתה לא מבין?! אנחנו נוכל לשלוט על העולם המזוהם הזה ביחד! ולנקות אותו!"
"אני כבר לא יודע מי אתה..."
"אתה יודע מי אני. אני אוהב אותך, למה אתה לא בא איתי? אנחנו נוכל להיות ביחד, בלי להתבייש."
"אני מעדיף להתבייש."
"אלבוס..."
"אני שונא אותך"
"לא, אל תגיד את זה..."
"אני שונא אותך כמו שלא שנאתי מעולם"
אבל זה היה שקר. אלבוס אהב את גלרט. כמו שהוא לא אהב מעולם.
גלרט ירד למצב של תחינה והשפיל את מבטו.
"אל תגיד את זה.."
הוא אמר בקול חנוק ודמעות גדולות החלו לזלוג מעניו.
"בבקשה אל תגיד את זה..."
אלבוס ירד גם הוא לברכיו והרים את מבטו המושפל של גלרט.
"אני לא אגיד את זה." גלרט חייך לרגע ואז אלבוס המשיך, "בתנאי שתוותר על זה."
"אלבוס...אל תעשה לי את זה...”
אלבוס החל לדמוע ונישק את גלרט בעדינות.
"תגיד שאתה מוותר על זה."
"אלבוס..."
"-תגיד את זה!"
"אני לא יכול, אני הולך להשתלט על העולם המזוהם הזה אלבוס, בוא איתי"
"אני מצטער גלרט."
"בוא איתי אלבוס... בבקשה..."
"אני מצטער. אני אוהב אותך, תזכור את זה."
דמעתו של אלבוס התמזגה עם זו של גלרט, הוא נישק אותו, הצמיד לביטנו את שרביטו ולחש: "אבדה קדברה".


"אני אוהב אותך." נשמע קול לוחש, מתייסר, מפיו של אלבוס. וכך גם ממעמקי הגיהינום.