סיפורי סקורפיו

הכל התחיל בכף יד קטנה שמושטת ללחיצת יד ידידותית.

כף ידי הקטנה, שלי.

לעולם לא אשכח איך גבותיו השחורות התכווצו בכעס מעל למשקפיו המודבקות, איך עיניו נצצו במרדנות, כשאמר: "אני חושב שאני יודע לזהות קוסמים ראויים בעצמי." והשאיר את כף ידי המושטת, מיותמת.

והוא, הג'ינג'י הבוגד בדם ההוא ישב שם לידו, על קצה אפו כתם שחור משופשף, פירורי צפרדעי שוקולד שנמסו לא מכבר מרוחים בזוויות שפתיו ועל לחייו, והוא עודו לועס ובולס ובולע לבסוף, נועץ בי את מבטו התם והטיפשי בעיני העגל הכחולות והמטומטמות שלו.

באותו רגע, היה ברור לי שעל העלבון הזה פוטר ישלם ביוקר, לשארית ימיו ולנצח שיבוא לאחר מכן.

אותו רגע מכונן בחיי היה, בעצם, הפעם הראשונה בה לא קיבלתי את מה שרציתי.

למרות ילדות רצופה בנסיונות כושלים להרשים את אבי הנערץ והעסוק תמיד, ללכת בדרכיו ולא לזכות בהערכתו, מעולם לא נדחיתי בצורה משפילה כל כך. מעולם לא עלבו בי בצורה כזאת. הילדים שהכרתי לפני כן סגדו לי, שירתו אותי בלי לחשוב פעמיים. ראיתי בהם חבורת רפי שכל, כלים העומדים תמיד לרשותי. דווקא פוטר, הילד המפורסם והמיוחד כל כך שבאמת השתוקקתי להוסיף לרשימת החברים שלי דחה אותי.

ומרגע שכף רגלי דרכה בבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות חיי השתנו ללא היכר.

כל כך הרבה התמודדויות, כל כך הרבה כשלונות, כל כך הרבה אכזבות - מעצמי ומאחרים.

לדאבוני גיליתי שהייתי תמים מידי. העולם היה אכזר מידי. הכוח היה חמקמק מידי, ושום כסף, ייחוס או קשרים לא היו חזקים דיים כדי להחזיק אותו. בסופו של דבר הוא החליק ונמלט מאחיזתי.

בהוגוורטס, לראשונה, הייתי חלש ובודד. שנאתי את זה.

בבית ראיתי איך הכל מתפורר, איך אבי הנערץ נעצר, נכלא, ואז הופך לכלי שרת בידי אחרים חזקים ממנו. איך ביתנו שלנו כבר לא שלנו. איך שום דבר לא ודאי. איך הכל מתפורר.

איבדנו את גמדון הבית שלנו. ביתנו הפך למשכנו של אדון האופל. אני עצמי, שהייתי צעיר, תמים ופוחז, חשבתי שנשלחתי למשימה חשובה שבדיעבד התגלתה כניסיון לשים קץ לחיי.

כשסיימתי את לימודי סופסוף בהוגוורטס והכל לכאורה נגמר, לא נשאר לנו הרבה.

היינו רק אמא, אבא ודראקו. לי זה היה יותר ממספיק. קיוויתי שתקופת הטירוף תמה, עכשיו, כשכבר למדתי את הלקח שלי.

קיוויתי...

יש כוחות בעולם שמעל לכוחותינו, בני האדם. לא משנה באילו קסמים נשתמש ובאילו תחבולות ננקוט. אי אפשר לנצח את המוות.

ראשית קברתי את אבי, שהיה שבור ורצוץ כל כך שיכולים היינו להתנחם בכך שהמוות עשה עימו חסד.

לאחר מכן, קברתי את ליה שלי.

ליה היקרה, הלביאה שלי.

את ליה לא לקח שום קסם, היא לא נשחקה בקרבות ארוכים וחיי פחד מתוחים כמו אבי. את ליה לקחה מחלה. מחלה סתם, מחלה של מוגלגים. שום קסם לא ניצח אותה, הרופאים במנגו הפנו אותנו לבתי חולים מוגלגיים.

העברתי שם את הזמנים הכי קשים שהיו לי בחיי, מתמרן בין מיטת חוליה של אשתי לשאריות המתפוררות של אחוזת מאלפוי, עם אימי המזדקנת ובני הקטן. אימי הזקינה מהר כל כך, כשהייתי חוזר בערבים הביתה היה עלי לנקות שוב את סקורפיו, בעצמי. הייתי צריך לתחזק ולנקות את הבית בעצמי, מבלי פנאי וכוחות לכך. הייתי מוכרח. לא הייתי מסוגל לפרוש למיטה כשהסלון מאובק כל כך, לא כששוב את פניה החיוורות של ליה עולות בעיני רוחי והיא שואלת אותי מה שלום סקורפיו הקטן, ואני מדמיין את הילד זוחל ומתפלש באבק השמנוני והטינופת הזאת.

לא היה לנו כסף למנקה. השקענו הכל בטיפול בליה, ולא יכולתי לדרוש מאימי הקשישה והאצילית לעשות דברים כאלה.

לפעמים היה קורה שאמא היתה מתעוררת באמצע הלילה, שומעת רעשים, יורדת במדרגות שידעו ימים טובים יותר - ורואה אותי, מנקה. אז הייתי ניגש, מנשק את כף ידה הקמוטה ומוביל אותה חזרה למיטה. המצב המשונה הזה בלבל אותה עוד יותר, אולי היא חשבה שזה סיוט. לפעמים הייתי שומע אותה מנסה לדבר עם דובי.

לסקורפיו מלאו חמש כשליה הובלה למנוחות. הלוויה היתה מצומצמת משחשבתי. ידעתי שאין למשפחה שלנו אוהדים רבים, אבל ללויה של אבי הגיעו אנשים רבים יותר, וליה מעולם לא הרעה לאיש.

היינו רק אמא, סקורפיו הקטן, גרגורי, ביתו הצעירה מירנדה, ואני.

		הפרק הבא