פעם ביובל

"אתה לא לוקח אותו," הקוסם הורה, שרביטו מורם כלפי בנו הבכור, שיכול היה לראות שיש לו כל כוונה להשתמש בו.

"אתה מגנה אותו למוות," הבחור הצעיר ענה בארס שווה.

"הוא לא הבן שלנו יותר," המכשפה התייפחה. "זה לטובה."

"הוא בן שש שנים," הבחור הצעיר צעק. "אני לא אתן לכם לעשות את זה!"

"אנשי המשרד נמצאים בדרכם. זה מאוחר מדי."

"הוא הבן שלכם!"

"כבר לא. עכשיו, הוא מפלצת."

"ללילה אחד של החודש; בשאר הזמן הוא יהיה ילד קטן ומפוחד." רומולוס לופין דחף את הוריו הצידה ורץ במעלה המדרגות לחדרו של אחיו הצעיר.

"רמוס?" הוא קרא כשפתח את הדלת.

"רום?" קול קטן קרא מתחת למיטה ורומולוס קילל את הוריו על הפחד ששמע בקולו של אחיו הצעיר.

"אני כאן, רמוס," הוא אמר בשקט. הוא הושיט את זרועותיו ואחיו הצעיר השליך את עצמו אליהן. הילד היה רזה יותר ממה שהוא זכר והיה דם על גלימתו. רומולוס לא ידע אם אלו היו פציעות מהשינוי הראשון של אחיו או שנגרמו על ידי הוריו, מה שגרם לו להיות עוד יותר זועם.

"אני מפחד, רום." ייבב רמוס.

"זה בסדר עכשיו," רומולוס הבטיח לו." אני כאן עכשיו. אתה הולך לבוא לגור איתי."

"אמא ואבא גם כן?"

"לא רמוס, רק שנינו." רומולוס קילל בשקט לעצמו כשחש איך רמוס נרגע בידיעה שהוא נלקח מטיפול הוריו.

"אתה לא לוקח אותו." רומולוס פנה אל אביו, אשר חסם את הפתח, שרביטו מורם מוכן להילחם. "אתה עדיין קטין."

"יהיה יותר טוב שהוא יהיה איתי, קוסם קטין, מאשר עם ההורים שלו. זה לא משהו שאפשר להתפאר בו!"

"אתה תירדף כל חייך אם אתה לוקח אותו עכשיו."

"אני לא הולך לתת לך להעביר את אחי למפלצות האלה שעובדות עבור המשרד. ואם זה אומר שאבלה את חיי בבריחה, אז כך יהיה."

"הוא המפלצת!" האב התפרץ לפני שירק על בנו הצעיר.

רומולוס שלף את שרביטו ושלח לחש פירוק אל עבר אביו. הוא הבחין באופן מעורפל בצליל בכיו של רמוס, אבל לא היה לו זמן לנחם אותו. הוא משך את הילד הצעיר אל זרועותיו ורץ לדלת. לא היה זמן לארוז ולא היה זמן להסברים. הם היו ברשות עצמם.

*

"זה הבית החדש שלנו?" שאל רמוס כשהוא ורומולוס הלכו את המרחק הקצר מהכפר הוגסמיד לבית מוזנח ורעוע שעמד על צלע ההר.

"אין הרבה במה להתבונן," רומולוס הודה.

"הם לא ימצאו אותנו, נכון?" רמוס שאל בשקט.

"לא כל עוד אני נושם," רומולוס הבטיח. רמוס הנהן ברצינות בתגובה והם המשיכו בדרכם.

עם מעט כסף וללא סיכוי של עבודה לגיטימית, בעלת שכר הוגן, רומולוס ידע שהבקתה העלובה הזאת היא הטוב ביותר שיכלו לקוות לו. הוא התפלל שיוכלו להישאר חבויים מעיני הפקידים של משרד הקסמים, שכבר עכשיו היו בחיפושיהם אחריו ואחר איש הזאב הצעיר שהיה בטיפולו. באופן מציאותי, הוא ידע שזה רק עניין של זמן עד שזרועו הארוכה של החוק תשיג אותם.