Living in a world on fire

שנת 1981

"ליז! קדימה,אנחנו מאחרים, איפה את?" צעקה אמנדה המטון, אמה החורגת של ליז , בעודה יושבת במכונית ליד בעלה האמריקני, גוס , וממלמלת בחוסר סבלנות על הילדה בת ה-11. ליז שכבה על מיטתה הוורודה, והתעקשה לקרוא עוד מספר עמודים בספר החדש שהביאה לה אמנדה, "הארי פוטר ואבן החכמים". זה אכן היה ספר מרתק, היא הייתה עדיין בעמודיו הראשונים, אך היא מיד התאהבה בו. זו לא הייתה אהבה רגילה, כמו שהיא תמיד חשה לספרים, זו הייתה תשוקה, שגרמה לה להישאר דבוקה אל הספר.ולבלוע ברעבתנות כל מילה ומילה. היא הרגישה...שלמה, כשקראה את העמוד הראשון בספר הזה. כאילו שחור שהיה פעור בה במשך שנים, סוף סוף התמלא. ליז הפתיעה את עצמה בדרמטיות בה חשבה על הספר, אך היא לא יכלה לחשוב על זה יותר מדי....היה לה ספר,מדהים, לקרוא. לכשהגיעה ליז לחציו של הפרק הראשון, בו מסופר על משפחת הדרסלים , והקוסמים שהסתודדו בחבורות ,שמחים וצוהלים, וכמובן על הארי פוטר התינוק, דבר מוזר מאוד קרה.רוח אדירה נשבה בחדר, ומערבולת חזקה הסתובבה במהירות עצומה, ובאופן מפתיע, רק ליז הסתחררה , ושאר החפצים בחדרה, ולו הקטנים ביותר, נשארו איתנים במקומם. אמנדה וגוס, שישבו במכונית, מחכים, לפתע לא הבינו למה הם נשארו במקומם. למה הם מחכים? וכך, הם נסעו במהירות לעבר תחנת הרכבת קינגס קרוס שבלונדון. החדר בו שכבה ליז וקראה, הצטמצם עם כל רגע שעבר, והמערבולת שאבה את ליז, ובעוד היא הסתחררה באוויר, ליז הרגישה את עצמה קטנה, וקטנה, עד שהגיעה לממדיו של פעוט בן שנה. החדר נצמד סביבה, קירותיו הצבועים בוורוד בהיר נהפכים כהים יותר ויותר, עד שהחדר נעלם לגמרי. בגדיה נשרו מאליהם, והיא הרגישה את עצמה נעטפת בשמיכות קלות, כשכאב חזק פועם בקצה ראשה. הדבר האחרון שהיא ראתה היה הספר שלה, דפיו  עפים לכל עבר... ופתאום הכול דמם. רוח נעימה נשבה על ראשה, והיא חשה כאילו היא מרחפת באוויר, ללא דאגות. חבילה עטופה נוספת שכבה לידה וחיממה אותה, וכך היא נרדמה...

*

רובאוס האגריד, שומר הקרקעות בבית ספר הוגוורטס, נשא בידיו שתי חבילות עטופות. שני ילדים, בן ובת, התאומים לבית משפחת פוטר. שניהם בעלי שיער שחור חלק, ועיניים ירוקות מדהימות, שכעת היו סגורות. על המצח של שני הילדים התנוסס פצע בצורת ברק. מזכרת מזה-שאין-לנקוב-בשמו. הילדה הקטנה, ששערה היה מעט ארוך יותר משל הילד, פקחה את עיניה. האגריד, שהביט בה, ראה לפניו את עיניה של לילי, אמה, המתה, של הקטנטנה, ודמעות בגודל כדורי גולף רצו על פניו, מכתימות אותם בשבילים גדולים ומלוחים.הילדה שלחה אליו מבט מנחם, ולאחר מכן סגרה שוב את עיניה, מתמסרת לשינה המתוקה בה הייתה שרויה קודם לכן. פרופסור דמבלדור כבודו, וכן פרופסור מקגונגל, חיכו לו בפינת רחוב פריווט 4, חשיכה סמיכה עוטפת אותם מכל צדדיהם. הפרופסורים שהיו שקועים בשיחה, הפסיקו לדבר במיידית כאשר שמעו את צליליו של האופנוע המעופף, השייך לאדון בלק הצעיר, בו הגיע כעת האגריד, מטופל בשני תינוקות בני שנה. הפרופסור מקגונגל הושיטה את ידיה, ולקחה את התינוקת היפהפייה מידיו של האגריד. פרופסור דמבלדור, לקח את הילד השני, והחזיק אותו ברכות. הפרופסורים הלכו בזהירות אל עבר דלתם של משפחת דרסלי, כשמבול הדמעות של האגריד התחדש. דמבלדור חייך על עבר האגריד, חיוך עתיק מרגיע וחכם, והרגיע אותו באומרו, "הו, הרגע האגריד, הרי אין זו פרידה של ממש".  הם הניחו את הילדים על שטיחון הכניסה שמחוץ לדלת, מעליהם מכתב הכתוב בדיו ירוקה . וכך, כבהבזק אור עזבו שני הפרופסורים את דרך פריווט 4, ווינגינג תחתית, והשאירו את רובאוס האגריד בוכה במקצת. הוא נשק לשני הילדים התמימים על מצחם, נאנח עמוקות, ועלה שוב על האופנוע של סיריוס היקר. וקול הטרטור עוד נשמע למרחוק...

*

לילי וג'יימס פוטר הסתכלו מטה על ילדיהם, וקיוו שמישהו ידאג להם, לאוצר הגדול ביותר שלהם. דמעה שקופה יצאה מעינה של לילי, גולשת במורד לחייה החיוורות, והיא האמינה, או לפחות רצתה להאמין, שפטוניה אחותה, תתגבר על כעסה, ותשמור על ילדיה. היא לא רצתה לחשוב אחרת. היא לא יכלה לחשוב אחרת.

בבקשה תגיבו!!!!

		הפרק הבא