ISBY

 רון קפץ. "מה זה היה? יכול להיות שזו הייתה..."

"זה לא בלתי הגיוני לחלוטין. בעבר התרחשו שתי רעידות אדמה בעולם המוגלגי שהורגשו גם בהוגוורטס" ענתה לו הרמיוני.

"זה או זה.. או שהם כבר פה" אמר דראקו בקדרות.

"לא ייתכן. אביך נתן לך אזהרה של כמה ימים מראש. קשה לי להאמין שהוא יתקוף בו באותו יום".

"זו יכולה להיות מלכודת".

כל העיניים נפנו אל עבר הארי.

"תחשבו על זה בהגיון!" טען בלהט. "לוציוס מאלפוי אמור להיות כרגע באזקבאן! אתם באמת חושבים שהוא יברח משם רק בגלל ההורמונים הגועשים של בני שש עשרה?" מבטה מזרה האימה של הרמיוני נורה לכיוונו, לכן תיקן את עצמו ואמר: "טוב, בגלל סיפור אהבה של בני שש עשרה?"

"אז מי מאחורי זה, הארי?"

"מי יכול להיות?"

ארבעתם הגו את השם ביחד. "וולדמורט"...

"והוא מצפה שנזעיק את דמבלדור ונעסיק אותו בדבר אחד, בעוד הוא מתכנן לו דבר אחר לגמרי!" השלימה אותו הרמיוני בהתרגשות.

"אתם בכלל מקשיבים לעצמכם?" צעק רון. "אתם חושבים שהוא מנסה להעסיק את דמבלדור בהתגוננות מפריצה של אוכלי מוות לשטח בית הספר בזמן הוא מתכנן פריצה של אוכלי מוות לשטח בית הספר?"

"הפעולה היא אותה פעולה, וויזלי, אבל המטרה היא שונה. הוא צריך למצוא פה משהו, משהו שדמבלדור לא יטרח להגן עליו אם הוא עסוק בלהגן על החיים שלי".

הרמיוני הסתכלה על דראקו בעניין. "לחפש מה?"

"משהו שנמצא פה. משהו שיעזור לו לעלות חזרה לגדולה".

"אתה יודע מה זה?" שאל הארי.

"כן. פשוט לעולם לא חשבתי שזה יגיע לזה" אמר בשקט תוך השפלת מבטו.

"יגיע למה?!" צעק רון בחוסר סבלנות.

דראקו פתח את פיו ברצון לקלל אך חזר בו. במקום זה אמר, "כשהייתי קטן שמעתי בטעות ישיבת אוכלי מוות שהתקיימה בביתי. כל השנים האלה שכחתי מזה. אבי מעולם לא הזכיר זאת שוב באוזניי, אבל על דבר אחד הוא כן חזר. הוא אמר שביום שימלאו לי שבע עשרה, אני אוכל לגרום לו להיות גאה בי. עכשיו, לאור הנסיבות, נראה לי שאני יודע למה הוא התכוון".

חלחלה עברה בהרמיוני. דראקו יועד כל השנים האלה להיות רוצח בבגרותו.

"ומה שמעת באותה ישיבה?" שאל הארי.

"על מנת לחזור לגדולה, וולדמורט צריך דם טהור של נער צעיר מבית סלית'רין. זה יכול להיות אך ורק נער שעבר את מצנפת המיון, אשר בחרה אותו בלב שלם ללא כל היסוסים להיות שם". הארי נזכר ביום הראשון שלו בהוגוורטס ובקונפליקט הפנימי של המצנפת האם לשבצו בגריפינדור או בסלית'רין.

"ואיך אתה יודע שזה לא אתה? למה אבא שלך יכול היה להתכוון אם לא לזה כשאמר שתביא לו כבוד?" שאאל רון בעניין.

"המצנפת... חששה" אמר דראקו.

"מה?" שאלו רון, הארי והרמיוני בהפתעה.

"המצנפת"... גמגם דראקו. "לא סיפרתי לאף אחד מעולם, אבל המצנפת לא הייתה בטוחה אם לשבץ אותי בסלית'רין או גריפינדור".

"מי היה מאמין?".... הרהר הארי.

"אז אם זה לא אתה, איך נדע?" קפץ רון. "מישהו פה בסכנה ואנחנו לא יכולים להזהיר אותו, כי יש כל כך הרבה".

"אנחנו לא נזהיר", אמרה הרמיוני, "אנחנו פשוט נמנע את כניסתו".

הרמיוני הביטה בחיוך אל דראקו כשנעמד להרצות מול כל הכיתה בשיעור הבא של תורת הצמחים. כשפתח את פיו הוא הסתכל עליה ולרגע, חשבה שראתה חיוך קטן. הוא התחיל לדבר על אזובית הפיות, צמח שטיפה אחד מתמציתו יכולה לעצור דימום חזק, והרמיוני זיהתה קטעים רבים שהיא ניסחה עבורו.

כמעט שבוע חלף מאותו יום בו ישבו בספריה ביחד אך מאז לא דיברו אפילו פעם אחת. היא חשבה עליו הרבה ותהתה אם חשב עליה גם. איך ייתכן שהוא שונה כל כך פנים מול פנים?

פרופסור ספראוט הודתה לדראקו והורתה לו לחזור למקומו. "מעניין על מי הוא הטיל אימפריוס כדי שיעשה זאת בשבילו", פלט בגיחוך רון. הארי ונוויל צחקו מהבדיחה ורק הרמיוני, שנאבקה בדחף לחייך, הסמיקה כמו עגבנייה.

היא הייתה בדרכה למגדל גריפינדור מהספרייה, אליה פנתה אחרי ארוחת הערב כדי להביא ספרים אשר יעזרו לה בשיעורי  הבית של מחר, כאשר הרגישה יד חזקה לופתת את זרועה ומושכת אותה לפינה אפלה, מתחת לגרם מדרגות. הרמיוני צייצה בפחד, כרך של "פיזיקה קסומה" נפל מידיה והתגלגל על הרצפה, אך עיניה התרגלו לחושך תוך שתי שניות והיא ראתה מי ניצב מולה. או שמא עיניו של דראקו, שהביטו עליה, זהרו באפלה יותר מכל דבר?

"מה אתה עושה?" שאלה בכעס תוך כדי שפשוף פרק הידה הכואב.

"רציתי להודות לך... על היום" מלמל.

"וזו הדרך שלך להגיד תודה? להפחיד אותי למוות?"

"לא רציתי לתפוס אותך ליד החברים שלך. פחדתי ש.."

"שמה? שהמוניטין שלך ייהרס אם יראו אותך מדבר עם בוצדמית?" ענתה לו בלעג.

"לא, למען האמת. פחדתי שהחברים שלך לא יראו את זה בעין יפה".

"על מה אתה בדיוק מודה לי? לא עשיתי משהו שלא היית מכריח את אחד החברים שלך לעשות, במידה והיה לך חבר אחד עם שכל בקודקודו".

"בדיוק בגלל זה אני מודה לך! כי לא הייתי צריך.. כי עשית את זה מרצונך..."

היא הסתכלה עליו מבולבלת.

"מה אתה רוצה ממני, דראקו?"

הוא הרים את הספר מהרצפה והחזיר אותו לחיקה. "בדיוק מה שאמרתי. להודות לך".

הוא פנה ללכת. הרמיוני הסתכלה על גבו המתרחק ממנה כשההכרה הכתה בה: היא לא רוצה שהוא ילך. היא רוצה לפגוש את הבחור שאיתו בילתה שעה בספרייה ולהכיר אותו.

"חכה!" צעקה אליו. דראקו הסתובב אליה בהפתעה. "אתה.. רוצה לדבר על זה?"

"לדבר על מה?"

"משהו מציק לך" קבעה בפסקנות.

הוא נאנח והתחיל להתקרב לכיוונה שוב. "זה סתם, זה פשוט כל הלחץ הזה של כל בחינות הכשיפומטרי. מצפים ממני..." הוא נתן בה מבט חשדני. "רגע אחד. למה לך אכפת ממה שעובר עליי?"

"נראית מוטרד, זה הכל. אתה לא חייב לדבר איתי על זה אם אתה לא רוצה". אמרה והרימה סנטרה בגאווה.

"אבל אני כן רוצה.." לחש.

"רוצה מה?"

הוא הישיר את מבטו אליה. "אני כן רוצה לדבר איתך על זה. אני מוקף במטומטמים. לא הייתה לי שיחה אינטליגנטית עם מישהו מאז חופשת הקיץ, עד אותו יום בספריה, אלא אם מחשיבים את אבא שלי ודברי האיום שלו לחכמה".

היא הזדעזה. "איום?"

הוא הזדרז להסביר את עצמו. "הו, את יודעת. כל הדברים שהוא ישלול ממני אם אני לא אעבור את הבחינות שלי בהצלחה יתרה". להרמיוני הייתה ההרגשה שמדובר כאן ביותר מלחץ בחינות אך היא החליטה שלא ללחוץ עליו. היא התיישבה על הרצפה. "דבר".

ללא היסוס, התיישב מולה. והוא דיבר. דיבר על השאיפות שלו, על כך שהוריו מצפים ממנו להצטיין בלימודים ולהביא להם גאווה, על סלידתו מפנסי פרקינסון "שלא מפסיקה לצוץ בכל מקום סביבי" ועל חופשת חג המולד האחרונה שלו בבית, שהייתה כל כך גרועה עד שהעדיף לחזור לבית הספר כמה ימים לפני סיומה באמתלה שיש לו עומס לימודים לקראת הבחינות המתקרבות. הרמיוני ישבה מולו והקשיבה לכל מילה. לא הציעה עזרה, לא השיאה עצות, רק הקשיבה לו.

הם לא שמו לב כיצד חלף הזמן, אך כאשר נשמעו בטירה קולות פסיעותיו של פילץ' השרת, המחפש תלמידים סוררים, הבינו עד כמה מאוחר. הוא ליווה אותה למגדל והם נעמרו מול גרם המדרגות שמוביל אל תמונת האשה השמנה.

"תודה", אמר כשהוא מביט במבוכה אל קצות נעליו.

"תודה על מה?" צחקה הרמיוני במבוכה. "אם כבר תודה לך. היה לי ערב נפלא".

"בלהקשיב לי מתבכיין? אני בטוח שזה לא מה שתכננת לעצמך".

"צודק. תכננתי ערב של נוסחאות מדהימות, פתרון בעיות וכתיבת עבודות".

הוא צחק והישיר אליה מבט, נרתע בשנייה שהבין שהיא מסתכלת אל תוך עיניו.

הרמיוני פסעה צעד, תפסה בראשו של דראקו ונתנה לו נשיקה מבוישת על לחיו, שבערה מסומק. "תודה שנתת לי לפגוש אותו שוב" ולפני שהייתה לו ההזדמנות לשאול למי היא מתכוונת, קפצה כבר במעלה המדרגות, לחשה את סיסמת הכניסה ונעלמה מאחורי התמונה. דראקו הסתכל עליה בבלבול, שפשף את לחיו החמה והפסיק להביט רק כשנוכח שרק הוא והאישה השמנה נותרו לבד. היא רק הביטה אליו בתיעוב וסובבה לו את גבה בעודה ממלמלת, "סלית'רנים מטומטמים".

 האדמה רעדה בשנית.

"הוא פה והוא לא לבד" אמר דראקו בפאניקה.

הפרק הקודם		הפרק הבא