האהבה הייתה גדולה מדי בשבילו

"אל תרחם על המתים,הארי,רחם על החיים.ובעיקר על אלה החיים ללא אהבה." - אלבוס דמבלדור

לילי שמעה את בעלה נופל,חסר אונים, אל מול וולדמורט.היא אחזה בחזקה בבנה, הארי.מנשקת אותו ומחבקת אותו בחזקה,בפחד. "אתה כה נאהב הארי, כה נאהב.אמא ואבא אוהבים אותך,ותמיד יאהבו אותך,גם כשלא תדע.תהיה חזק הארי שלי, תהיה חזק בשביל אמא, ותדע, שכולנו תמיד נהיה איתך, ממש פה בליבך" היא הניחה את הפעוט בן השנה במיטתו.עיניו הירוקות, כשלה,בהו בה בהבנה.היא ידעה שהוא יבין. היא הצטערה כעת על מר גורלו של בנה.ודמעות שקטות נפלו כנחילים על לחייה החיוורות,אך מהר היא כיסתה אותם, מנסה להראות חזקה אל מול המוות הממשמש ובא.

דמות שחורה פסעה כעת אל מולה,אפופה בערפל."זוזי, ילדה, חבל שגם את תמותי" אמר קולו הגבוה של וולדמורט.לילי נשארה איתנה במקומה.מגינה על אוצרה היקר ביותר.שכעת, הא הולכת לעזוב.שרביטה לא היה בהישג ידה, והיא ידעה שאין לה סיכוי להישאר בחיים.אבל בשביל הארי שלה, הארי הקטן והמתוק, שהולך לחיות בלי אמא ואבא...תחושת האהבה שלה גדלה והעצימה אותה, דמה בעבע בעורקיה, והיתה כעת מודעת יותר מבכל חייה לכל תחושה שעברה בגופה.כל נשימה נוספת שלה, עוד תקתוק לב אחד, עוד מחשבה אחת...והיא פתאום חשה עצמה חזקה מאי פעם בעבר. פניו של בנה היו טבועות כעת במוחה,והיא הייתה בטוחה, שלא משנה מה,ולא חשוב איזה מחיר היא תשלם על כך,הילד שלה ישאר בטוח. "בבקשה בבקשה רחמים,רחם על הארי שלי" היא התייפחה. "רחם עליו, הוא קטן, תמים" "תרחם עליו בבקשה" בכתה בקול מצמרר."קח אותי במקום, תהרוג אותי, תהרוג אותי,רק תרחם עליו.בבקשה,תן לו לחיות,בבקשה!" המשיכה לצעוק לילי..פניו של וולדומורט לא הראו שום רגש כשהוא הזהיר את לילי לזוז,או שהוא יהרוג את שניהם ביחד...האם הצעירה המשיכה להילחם על חיי בנה הקטן,מתעקשת ולא מוותרת.היא ידעה,היא חשה זאת בכל אחד ואחד מעורקיה,שבנה ימשיך לחיות.

הילד הקטן צפה במתרחש בעניין רב.אך כשהחלה אמו לבכות,הוא הרגיש שמשהו קרה לאמו האהובה,שרק כמה דקות לפני כן הבטיחה לו את אהבתה."הארי אני אוהבת אותך" הוא שמע את אמו קוראת אליו, והוא הביט בה.

קרן אור ירוקה זוהרת פגעה בחזהה,ובהילוך איטי, נפלה לילי פוטר אל רצפת החדר.שערה האדמוני מתפשט על הרצפה כמו אש מוצקה.פניה נהפכו שלוות לרגע, והארי הרגיש כיצד כל גופו מוצף בחום,ובתחושה הנעימה ביותר שהרגיש עד כה.כדורי אור לבנים יצאו לאורך כל גופה של אימו,נכנסים אל גופתו הקטנה.כדור האור הגדול והבוהק ביותר, יצא מתוך ליבה של לילי.כדור עצום ומהפנט ביופיו.שהכיל את כל אהבתה האם אל בנה.הכדור הסתחרר באוויר,כמו שמש פרטית, שולח אל החלל ניצוצות ואדים שפרחו ויצרו מעל הארי כיפה שקופה ומגינה,שלאט לאט התכווצה, עד שעטפה את כל גופו של הארי,ובבת אחת נכנסה אל תוך דמו ממש.

האדם בגלימה השחורה התקרב אל הארי, שולח את שרביטו קדימה.אותה קרן אור שפגעה באמו יצאה כעת מן השרביט, ופגעה בראשו.כאב חזק תקף את הארי, כמו אלף סכינים הננעצים בבשרו.הארי נשכב ועצם את עיניו.

וברגע בו פגעה קללתו של ולדומורט בהארי, הוא נתקף כאב עצום.הוא כמו עף למדבר של מוות .כל שנייה שרפה אותו.הוא חש כיצד באמת ובתמים מתקלפות כל שכבות עורו והוא נשאר חסר הגנה וחשוף.כל חלקיק בגופו צרח וכאב הוא רצה לצעוק, הוא רצה למות.אך הקללה כמו שיתקה את כל גופו,והוא נותר שומם בתוך ייסוריו.מתחנן לתחיית הכאב הנוראי,שהרס כל עצב ועצב בגופו.שהשמיד אותו.התחושה הייתה כה נוראית, כמו שהוא בחיים לא הרגיש. זה היה הדבר היחיד מעבר ליכולתו.הוא לא ידע מה גרם לכך להיות כל בלתי נסבל.מה גרם לכך להיות כה נורא.מה הוא הקסם הזה, שגרם לו לחוש את הכאב האדיר הזה?שגרם לו לטבוע בים של סבל?

הוא לא ידע, לא הכיר בכך, ולא חשב על חסרונו הגדול ביותר.על חייו ללא האהבה.