לא בגלל הכסף

אני אשמח לתגובות. 

קריאה מהנה.

פרק 2 - לשתף פעולה עם השטן

מאז אתמול במקלחת, מתישהו שהוא בין השמפו למרכך, החלטתי לקחת את המשימה הזו יותר ברצינות, ועשיתי כל דבר שיכל לקדם אותי אל פוטר ושלא היה דרוש שרביט. ככה יצא שהדבר היחיד שהצלחתי לגלות היה את זהותו של המוגל המבוגר, עובד העירייה שאיתו נפגש פוטר, אבל גם זה משהו, לא? מסתבר שהוא ראש אגף התחבורה והתשתיות בעיר וששמו הוא רוברט סמית'.

אחרי שגיליתי את זה, מרוצה מעצמי, הבנתי שאני חייבת לגלות איפה פוטר החביא את השרביט שלי, כי בלעדיו אני אבודה. אחרי הכול, הוא איתי מאז שהייתי בת אחת עשרה, אתם מבינים, יש לי קשר רגשי עמוק מאוד לשרביט הזה. למזלי, למצוא אותו היה יותר קל. לפני כשנתיים החליטה מחלקת המבוקשים במשרד להתקין לכל העובדים איתורן על השרביט בגלל מקרה מאוד מצער של איבוד שרביט בזמן תפיסת טרול. אם מתעלמים מהעובדה שהשרביט הזה לא חזר בחתיכה אחת אחרי התקנת האיתורן, אפשר להגיד שזה היה אחד הפרויקטים המוצלחים של המחלקה (ובינינו, גם היחידים). כל מה שהייתי צריכה לעשות זה למצוא את המפה ששייכת לאיתורן, מפה קסומה, מן הסתם, שתראה לי איפה פוטר החביא את השרביט הנהדר שלי. אחרי שעשיתי את זה, התעתקתי אל הנקודה שהבהבה אל המפה, אני מוצאת את עצמי עומדת מול בית קטן שצבעו מתקלף. הוא נמצא בשוליו של יער ירוק וגדול, וכמו שהמפה מצליחה לתאר את מיקומו במדויק, באמצע שכונת "שום מקום, בטח שלא חשוב".

כן, לזה אני קוראת סטייל.

אני סוקרת את הבית קצת ומקיפה אותו, בודקת שאין הפתעות לא רצויות. חוץ מכמה עשבים שוטים שגדלים להם באי הפרעה מסביב והזנחה כללית, אני לא רואה שום דבר מיוחד.

ממש משפחת קדמוני.

בכל זאת, גבותיי מתרוממות בחשד ואני מסתכלת במהירות לצדדים וחומקת אל כניסת הבית. אני מקללת חרש כשהדלת נעולה, מסתכלת פעם שנייה לצדדים ומוציאה סיכה קטנה ומשוננת מכיסי. כן, אני יודעת שזה נדוש, אבל אין לי ברירה אלא לנסות.

אני תוחבת את קצה הסיכה בפתח המנעול ומסובבת אותה כמה וכמה פעמים. ועוד כמה וכמה פעמים. ועוד כמה – הדלת נפתחת בקליק קטן. אני מחייכת בסיפוק ומכניסה את הסיכה בחזרה לכיסי. אני נכנסת בצעדים שקטים ומתגנבים אל הבית ומה שאני רואה די מפתיע אותי.

אם שופטים את הספר לפי הכריכה ומסתכלים על הקנקן רק מבחוץ, הייתם מצפים שהבית יהיה מוזנח גם מבפנים. אבל לא. הרהיטים שלו לא מתפרקים, הבית מסודר ואין אבק בפינות.

מפתיע, אני יודעת!

משמאלי יש מעין סלון קטן, עם צרור עיתונים על השולחן, טלוויזיה קטנה וכורסא חומה ומעט שקועה. מימיני המטבח שמכיל שיש מצוחצח ושעליו מכונת קפה, מקרר קטן בפינה ושולחן עגול בעל כיסא בודד. ללא ספק חי כאן אדם אחד בלבד, או במקרה של פוטר – אידיוט אחד בלבד.

אני מתקדמת בזהירות ובשקט במעלה הבית, כשדבר מה על שידה קטנה, שמונחת ממש על יד הכניסה לחדר השינה ולמקלחון, תופס את עיני. על השידה, בנוסף לצרור מפתחות, משקפיים וכמה דפים חסרי משמעות, השרביט שלי. בכבודו ובעצמו. גבותיי מתרוממות בחשד, אך ידי נסגרות על השרביט באושר צרוף.

"אם הייתי במקומך לא הייתי עושה את זה."

לעזאזל! לעזאזל, לעזאזל, ונחשו מה – לעזאזל!

אני קופצת מהקול העמוק שמאחורי ומסתובבת כשעל פני מתנוסס ללא ספק פרצוף שאומר "נתפסתי!". פוטר עומד מולי, שרביטו שלוף לעברי וחיוך מנצח מרוח על פניו. אידיוט.

"אח, אח, אח, אוונס. תמיד מנסה להתחכם, אה?" הוא אומר לי, בעוד אני זועפת את פניי ושומרת על זכות השתיקה. "באמת חשבת שזה יהיה כל כך קל?"

"אידיוט," אני מסננת.

"איך גילית את הבית הזה?" הוא שואל עכשיו בקול עמוק משהו.

אני משלבת את ידי על חזי בהפגנתיות. "סוד מקצועי."

הוא מגלגל עיניים ושותק, אך אז עיניו מוסטות אל השרביט שעדיין בידי. "תניחי את זה, אוונס. את לא רוצה לחטוף שוב, נכון?"

"לא החטפת לי!" בחיי, אני מאבדת את זה יותר מהר משחשבתי.

"תניחי את זה, אוונס. אמרתי לך, אני לא אתן לך את השרביט עד שתוותרי על המשימה המטומטמת הזו," הוא נוהם.

"מאיפה לך שלא וויתרתי עליה?" אני שואלת אותו.

"לא וויתרת," הוא מודיע לי. "עכשיו אני רציני, אוונס, תניחי אותו," הוא חוזר שוב באיום, שרביטו מכוון הפעם גבוה יותר, אל פניי בדיוק.

אני נאנחת בכעס ומניחה את השרביט, צועדת כמה צעדים קדימה לעברו. אפילו מבלי להביט בו אני יודעת שהוא מחייך חיוך מסופק, אך אני רחוקה מוויתור. "למה שאני אוותר על המשימה? כי אתה לא מוכן לקבל את מה שמגיע לך?" קולי נוטף ארס, ידי משולבות על חזי ומשוות לי מראה רצחני.

הוא נושף בחוסר סבלנות ונראה פתאום עייף כמעט. הוא מתקרב אלי, אך אז פונה אל השידה שמאחורי ולוקח את שרביטי. "זה נשאר אצלי," הוא מודיע לי ומכניס את שרביטי עמוק אל כיסו. 

אני, מצידי, לא מרפה ממבטי הנוקשה, ושואלת שוב בקול חזק יותר, "למה שאני אוותר, פוטר?"

הוא פונה אל המטבח הקטן. "את רוצה קפה, אוונס?"

נחרה נפלטת מפי. אני לא יודעת מה כתוב באנציקלופדיה על שמוקים, אבל ללא ספק לא כתוב שהם מנומסים. פוטר והכנסת אורחים באותו משפט? חה, זו בדיחה טובה.

"קדימה, אוונס. רק הצעתי לך קפה, אני לא עומד לרצוח אותך או משהו," הוא פולט.

"גם לאמורי הצעת קפה לפני שרצחת אותו?" קולי הנמוך נוטף ארס.

"את לא יודעת על מה את מדברת, אוונס," הוא מזהיר אותי בקול נמוך, אבל אני לא מקשיבה לו, אני מרגישה איך הכעס ממלא כל תא ותא בגופי.

"לא יודעת? לא יודעת? אני ועוד איך יודעת על מה אני מדברת! אתה רצחת קוסם שהיה עם משרד הקסמים כי הוא גילה שעברת צד! כמה שפל אתה יכול להיות?!" אני מתפרצת.

"אוונס – "

"לא! שלא תעז להשתיק אותי, פוטר! איך יכולת? איך אתה יכול?! לשרת את וולדמורט?! מקומו באזקבאן! הוא רוצח מטונף וגם אתה!"

"אוונס!"

"אתה חתיכת בן זונה, אתה יודע את זה? מי אתה שתגיד לי מה לעשות?"

"אני מציע לך להירגע, אוונס – "

"תשתוק! פשוט תשתוק! חתיכת נבלה שכמוך! רצחת אותו, באמת רצחת אותו. איך יכולת?!" אני צועקת בטירוף ומרימה כד מחרס שנמצא על השידה. אני מנופפת לעברו באיום, בטוחה שהמבט בעיני מספק כדי לאשפז אותי בקדוש מנגו. ללא ספק, אני לא שולטת במעשיי, אבל הי, פוטר בסביבה, זה מסביר הכול.

"תורידי את זה, אישה מטורפת שכמוך," הוא ממלמל, עיניו החומות פעורות בהלם, אך גופו נוקשה ומכוון לעברי, על כל צרה שלא תבוא.

"ואם לא- תרצח אותי? כי אני לא באה לך בטוב? הוא היה השותף שלך! הוא סמך עלייך, עלייך, נבלה שכמוך! ואתה, מה אתה עשית?" אני מגחכת בטירוף. "ירקת לו את זה בפרצוף!" אני שואגת. "ואני נשבעת לך, פוטר, שעל זה אתה תשלם. אותי לא תוכל פשוט להשתיק בנפנוף שרביט."

אני רואה איך עיניו מתקדרות ומאפילות, גופו מתקשח וננעל במקומו, והוא לוחש לי באימה, "זו הפעם האחרונה שאני אומר את זה, אוונס – אין לך מושג על מה את מדברת. אני מציע לך להירגע, ולא אני לא אשלוט במעשיי."

אני צוחקת באירוניה ומסתכלת עליו בסרקזם מובהק. אני מתעלמת מהעובדה שיש לו שרביט ביד בעוד לי יש כד מחרס ביד, ושלהתגרות בו לא יהיה הדבר החכם ביותר שאפשר לעשות במצב הזה. ובכל זאת, אני מרימה את הכד לעברו בכל התנופה שיש לי, נחושה לרסק לו את העצמות, אך הוא מרים את שרביטו לעברי במהירות.

"שתק!" הוא קורא ואני מרגישה איך גופי ננעל מיד, אבריי קופאים ופי נסגר.

הוא מביט בי, ורידיו בולטים ואגרופיו קמוצים. "את פשוט חולת נפש, אוונס," הוא מודיע לי. "מרלין.. אישה משוגעת."

כן, בזה אתה צודק. יש לך מזל שאני לא יכולה לזוז, פוטר. אבל להגנתי, אני יכולה רק להגיד שזה גנטי, זאת אומרת, נתקלתם פעם בנשות משפחת אוונס?

הוא מתקרב אלי ורוכן לעברי, כך שעיניו החומות ננעצות בעיניי הירוקות, הזועמות והקפואות.  "נרגעת?" אני מנסה לשלוח לו את הפרצוף הכי מפחיד ומאיים שיש לי במלאי, אך אני יודעת שלא ניתן לראות דבר מבעד לחזות הקפואה שהקללה הטילה עלי. הוא מחלץ מאחיזת הברזל שלי את הכד בעוד אני מקללת אותו בלב. אני צופה בו מניח את הכד בפינה הרחוקה ביותר של החדר, מרחיק ממני רעיונות כאלו ואחרים.

חושב על הכול, מה, פוטר? אנחנו עוד נראה לגבי זה.

"עכשיו תקשיבי לי טוב, אוונס," הוא פותח. "את לא מאיימת עלי, כן? יכולתי בדיוק באותה קלות להטיל עלייך קללה אחרת," הוא אומר בקול פרקטי. "אבל אני לא אעשה את זה, כי אני לא רוצח אף אחד שלא מגיע לו להירצח," הוא מודיע לי בקול מחוספס ונמוך, מצליף כמעט. "וככזה, לא רצחתי את אמורי," הוא מדגיש כל עברה, עיניו מצומצמות לעברי, הכעס נשמע בקולו בברור. "לעזאזל, את באמת חושבת שהייתי רוצח את השותף שלי? הוא היה כמו אח בשבילי, אוונס, וכשהוא נרצח, אני הייתי הראשון שהתאבל. אני באופן אישי ארצח את הבן זונה שעשה לו את זה, אז לך ולמשרד המטומטם שלך אין מושג על מה אתם מדברים," הוא מטיח בי את הדברים.

"אבל לא, את לא מוותרת. הרי המשרד יודע מה הוא עושה, לא ככה? וכמה נוח זה להאשים את ג'יימס פוטר במקום לנסות לברר מה הולך?" הוא אומר בקול נוטף סרקזם, מלא בהסוואות. "שאוונס הקטנה והטהורה תעשה פעם אחת משהו כמו שצריך?" הוא מצקצק בלשונו ומבטל את הרעיון, "מה פתאום. היא תעדיף להאמין לשקרים והתחבולות של כל עולם הקסם במקום לתת בי קצת אמון." אגרופיו מתהדקים על שרביטו ואני תוהה איך זה עוד לא נשבר. "עכשיו, בגלל העקשנות המטופשת שלך כמעט חשפת אותי! יכול להיות שהרוצח של אמורי נעלם לתמיד, ולמה, כי אוונס המתחסדת לא יודעת להתאפק!"

הוא נושם בכבדות ושתיקה שוררת בינינו לכמה דקות ארוכות ומייסרות. לבסוף, הוא לוחש, הבל נשימתו החמה על פניי הקפואות, "למה את צריכה לוותר על המשימה המעצבנת? אני אגיד לך בדיוק למה – מישהו הפליל אותי, אוונס. אני רק מנסה לגלות מה קורה פה, ואני לא יכול לעשות את זה עד שאת והמשרד שלך תרדו לי מהגב."

עיניו החומות לא מרפות לרגע ממבטן בעיניי הירוקות, אך הוא משחרר אותי בהינף שרביט. אני מכריחה את עצמי לזכור איך נושמים, בעודי מרגישה בבת אחת את השליטה חוזרת לידי. אני מסתכלת עליו ארוכות, מתחבטת מה לומר, מבולבלת כפי שלא הייתי מימי. אני שוקלת את האפשרויות שלי בזהירות, פוסלת לצערי רצח על המקום. מבטי משתהה במעט על הכד שניצב בפינת החדר, ואני שוקלת מה הסיכויים להגיע אליו לפני שהקללה של פוטר תפגע בי.

"שלא תחשבי על זה אפילו," הוא מזהיר אותי.

אני חורקת את שיניי ומתיקה את מבטי מהכד, מפנה אותו אל עיניו הזועמות של פוטר. אני שוקלת שוב ושוב ושוב את האפשרויות שיש בידיי, ובולעת את רוקי בעצבנות כשאני מבינה שיש בידי רק ברירה אחת. "אני מאמינה לך," אני אומרת לבסוף, מפתיעה את עצמי מהכמעט כנות שנשמעת בקולי.

הוא נוחר בזלזול. "באמת תודה."

"אני רוצה לעזור לך," אני אומרת בשקט.

"העזרה הכי טובה שאני יכול לקבל ממך תהיה אם תרדי לי מהגב."

אני חורקת את שיניי. "אתה צריך אותי, פוטר. אני יכולה לעזור לך לגלות מי הפליל אותך."

"ומה יוצא לך מזה?" הוא משלב את ידיו על חזהו, שריריו בולטים.

"אמורי היה חבר שלי גם, להזכירך. בדיוק כמוך גם אני רוצה לגלות מי רצח אותו." ולשים עלייך עין מקרוב, אבל אתה לא צריך לדעת את זה.

"לא," הוא משיב קצרות. "אני לא סומך עלייך, אוונס."

"תן לי לעזור, פוטר, ותפסיק עם האגו המטופש," אני אומרת בשיניים חשוקות.

הוא מסתכל עלי ברצינות מפחידה, אך אני נשארת נטועה במקומי, מסרבת להתכווץ תחת מבטו. אחרי הכול, זה פוטר שאנחנו מדברים עליו. "את עם המשרד. למה, בשם מרלין, אוונס, שאני אסמוך עלייך?" הוא לוחש כמעט בהצלפה.

"כי אני רוצה למצוא את הרוצח של אמורי בדיוק כמוך. אתה לא מבין? אתה מתעסק פה עם מישהו יותר מתוחכם מכל זה. אתה צריך אותי."

"ומאיפה אני יודע שאת לא תסגירי אותי למשרד בסוף?"

"אתה לא יודע," אני משיבה בכנות, כי אני לא יכולה להבטיח לו משהו שאני בכלל לא מתכוונת לקיים. "אתה צריך לסמוך עליי. אני רוצה לעזור, פוטר. אמורי היה רוצה את זה."

הוא נוחר בזלזול, השמוק, גורם לי לרתוח עוד יותר במקומי. "אהא. אוונס, תצאי לי מהבית ותסגרי אחרייך את הדלת בבקשה," הוא אומר בשעמום.

"לא. אתה לא רוצה שאני אעזור לך? אין בעיה. תירקב באזקבאן מצידי, פוטר. אני לא זזה מכאן עד שאתה לא נותן לי את השרביט שלי."

הוא מרים גבה ולאחר מכן צוחק. אני מסתכלת עליו כל אותו זמן כעל מטורף. הוא נרגע לבסוף ואומר בקול שטוח, "אוונס, אוונס, אוונס. בחיי שנתתי לך יותר מידי קרדיט. אבל עכשיו הכול ברור."

אני מצמצמת את עיניי לעברו. "על מה לעזאזל אתה מדבר?"

"את לא רוצה לעזור או לחפש את הרוצח של אמורי. את פשוט רוצה את השרביט שלך ומוכנה לקבל אותו בכל מחיר שהוא," הוא אומר בלעג.

אני מתנשפת בתדהמה. "חתיכת אידיוט," אני מסננת. "אני צריכה את השרביט שלי בשביל למצוא את הרוצח של אמורי ולשלוח אותו לאזקבאן! אתה לא מבין?! מי שעשה את זה צריך להירקב בכלא! הוא רצח את אמורי ואני לא מתכוונת לנוח עד שהוא לא יהיה מאחורי סורגים! כבר במשך שבועות אני מחפשת אותו. אתה באמת חושב שאני אוותר עכשיו?"

אני שותקת לרגע, מרגישה איך העיניים שלי מצטברות בדמעות. "אוונס?" קולו נשמע במרחק של אלפי שנות אור ממני.

"פשוט תיתן לי את השרביט ונגמור עם זה, פוטר. זה הכול," אני ממלמלת, נאבקת בדמעות שלא יצאו. אני לא מתכוונת לבכות מול פוטר, מרלין, בחיים לא.

עיניי הירוקות ננעצות עמוק בתוך עיניו שלו, ונדמה שאנחנו עומדים כך לנצח, אם לא יותר מזה. לבסוף, הוא שובר את השתיקה המעיקה. "בסדר. את יכולה להצטרף אלי," הוא אומר בשקט.

"אני לא צריכה את הטובות שלך," אני לוחשת.

הוא נאנח ומעביר יד בשיערו – מחווה מאוד "פוטרית" מצידו שאפילו על סף בכי מצליחה לעצבן אותי. "עם כמה שקשה לי להודות בזה," הוא אומר בשיניים חשוקות, "את צודקת. אני צריך מישהו שיעזור לי לגלות מי הפליל אותי. ואת כרגע העזרה היחידה שאני יכול לקבל."

אני נועצת בו מבט ארוך, אבל הוא ממשיך. "אם נעבוד ביחד, הסיכויים שלנו למצוא את הרוצח של אמורי יהיו הרבה יותר גדולים. אבל אם זה קורה, אוונס, זה קורה. בלי שטויות, בלי משחקים, אנחנו משתפים פעולה עד שנמצא את הרוצח. אחרי זה, זה כבר סיפור אחר."

הוא מושיט את ידו לעברי, רוצה שאני אלחץ אותה. אני בולעת את רוקי ולוחצת את ידו, לא מאמינה שאני מכניסה את עצמי לזה. זה בשביל אמורי, אני מזכירה לעצמי. ככה יהיה אפשר לפקח על כל השטויות שפוטר עושה מקרוב, ובכל זאת, אם המשרד יגלה שאני משתפת פעולה עם מבוקש שחשוד ברצח, הדבר היעיל ביותר שאני אוכל לעשות יהיה לבחור חלקה, לא יותר מזה.

פוטר מהנהן הנהון יחיד ומוציא את שרביטי מהז'קט שלו. "אז איפה אנחנו מתחילים?" אני שואלת בעודי לוקחת את השרביט שלי ומכניסה אותו לז'קט שלי גם כן. 

הוא נאנח שוב. "בואי." הוא ממשיך במסדרון הקטן שבין הסלון לחדר השינה שבבית, ולהפתעתי הוא נעצר מול אחת השידות הבודדות שבמסרון, ומוציא מאחת המגירות שקית נייר חומה ודקה. "כבר כמה שבועות שאני מנסה להבין מה קרה ביום הרצח של אמורי," הוא אומר לי ומגיש לי את התיקייה. "קחי, תסתכלי על זה קצת, אוונס."

אני מסתכלת עליו בתמיהה בזמן שאני לוקחת את השקית מידיו ושולפת ממנה את הדפים בסקרנות. פוטר, בעודו, נשען על הקיר, רגליו הארוכות מלפנים, אך עיניו החומות לא מסיטות את מבטן ממני. אני מתנשפת בהפתעה כשאני מזהה את התמונות שהשיג פוטר אתמול מהמוגל במסעדה.

אלה בסך הכול שלוש תמונות שנפרשות על גודל של דף רגיל, חלקות ומבריקות, מוגלגיות לחלוטין. בשלושת התמונות מצולמת אותה סמטה לונדונית חשוכה משלוש זוויות שונות, בעוד פנס רחוב מאיר את אותה הסמטה באור עמום. בפינת אחת התמונות נראה רכב שחור על הכביש שעל יד הסמטה, אך התמונה כהה מידי כדי לזהות בברור את לוחית הרישוי שלו.

"זה הרחוב שבו הוא נרצח," אני ממלמלת.

"כמה דקות אחרי שהוא נרצח, ליתר דיוק," אומר פוטר. "זה צילומים ממצלמות התנועה בכביש."

אני בוחנת את התמונות עוד כמה דקות. "אז של מי הרכב הזה?" אני שואלת לבסוף ומרימה את מבטי מהתמונות.

"אני לא יודע. רציתי לתת את התמונות לרך כף, אולי עם הקשרים שלו הוא יוכל לברר של מי זה – "

"לא צריך."

"מה?" הוא שואל אותי.

"לא צריך. אני מכירה מישהו שיכול להגיד לנו למי הרכב שייך. קוראים לו ריילי בנסון והוא מוגל, אז אין בעיה שנבוא אליו. לא יעקבו אחרינו או משהו," אני אומרת במהירות.

הוא מרים גבה, אבל שותק, ומוביל אותי אל מחוץ לבית שלו. לאחר שהוא נועל את הדלת, אני תופסת את היד שלו, אחרי שאני דואגת להראות כמה אני לא מרוצה מזה, ואנחנו מתעתקים לרחוב ביתם של הבנסונים. אנחנו נוחתים בקצה הרחוב הלונדוני ואני ממהרת לעזוב את ידו של פוטר.

זאת אומרת, בחייכם, למה בשם מרלין היד שלו חייבת להיות כזו חמה?

אנחנו צועדים במעלה הרחוב בשתיקה, עד שאני עוצרת מול בית מספר 15. אני דופקת על הדלת והיא נפתחת, כשפתח עומדת אישה בשנות הארבעים לחייה עם שיער בלונדיני צבוע ושמלה פרחונית. זו הלנה בנסון, אמא של ריילי בנסון, זה שהולך לעזור לנו עם התמונות שיש לי בז'קט. נעים להכיר גם אתכם.

"לילי! איזו הפתעה!" היא אומרת בחיוך.

"שלום, הלנה," אני מחייכת גם. "מה שלומך?"

"הו, מעולה, לילי, הכול מעולה. ומי זה?" היא שואלת בסקרנות ומצביעה על פוטר.

אה, נכון, גם השמוק פה.

"הלנה, תכירי, זה פו - ג'יימס, הוא – "

חיית המחמד שלי?

האידיוט שאימצתי?

ההומלס שאספתי מהרחוב?

"הפרטנר שלה בעבודה," הוא עונה במקומי וחוסך לי את הטרחה. "ג'יימס פוטר, נעים מאוד, גבירתי," הוא אומר בחיוך מנומס. הוא לוקח את ידה ומנשק אותה במחווה ג'נטלמנית.

"הו, ג'יימס, נעים מאוד. אני הלנה בנסון, אבל אתה יכול לקרוא לי הלנה," היא מצחקקת.

הו, אלוהים, לא עוד אחת.

"כמובן, הלנה," פוטר מחייך, גורם להלנה לצחקק אפילו עוד יותר, בעוד אני מתחילה לאבד את הסבלנות.

שאני אזמין להם שולחן וצ'לנית?

אבל פוטר מונע ממני לגלגל עיניים כשהוא אומר, "ריילי נמצא? אנחנו מאוד נשמח אם הוא יוכל לעזור לנו."

"ודאי שהוא נמצא. בשבילך הכול," היא מצחקקת ופוטר מרחיב את חיוכו. "בואו, תיכנסו," הלנה בנסון אומרת ואנחנו נכנסים. "הוא נמצא במרתף למטה, משחק כל היום במשחקי מחשב," היא צוחקת כאילו היא סיפרה איזו בדיחה ממש מצחיקה.

פוטר מגחך ומעביר יד בשיערו. "תרצה לשתות או לאכול משהו?" היא פונה אליו.

"לא, לא, תודה. אנחנו נרד אליו עכשיו, אם לא אכפת לך."

"אין בעיה. אבל אם תצטרך משהו, רק תגיד," היא אומרת בחיוך רחב וקורצת לו.

אני מגלגלת עיניים מתוך אינסטינקט, אבל שותקת. אנחנו יורדים במדרגות אל עבר המרתף, אבל אפילו בלי לראות את פוטר אני יכולה להגיד שמרוח לו חיוך גדול על כל הפרצוף. אני נאבקת בדחף לגלגל עיניים פעם נוספת בדיוק כשאנחנו מגיעים לקצה המדרגות.

במרתף, שמואר באור חזק, יש ספה גדולה ואדומה ומולה מסך טלוויזיה עצום. בכל שאר המרתף פזורים מלא מחשבים ומוצרים טכנולוגיים למיניהם שאין לי שמץ של מושג מה עושה כל אחד מהם.

"היי ריילי," אני אומרת בחיוך לנער שיושב על הספה ומשחק בג'ויסטיק. ריילי הוא נער בן 14 שסיים את הלימודים שלו לפני שנה. הוא גאון מחשבים קטן וכרגע, לפי מה שאני יודעת, הוא בחופש לפני הסמסטר השני באוניברסיטה.

"תמות, תמות! אה, היי, ליל'ס," ריילי אומר אבל לא מפנה את מבטו מהצג של המחשב.

אני מבליעה חיוך ואומרת, "מה אתה משחק?"

"נקמת הזומבים 3."

"יש לך את 3?! הוא עדיין לא יצא לשוק!" אני שומעת את פוטר אומר לידי בתדהמה.

ריילי מפנה את מבטו אל עבר פוטר עכשיו ואני מציגה אותו בטון משועמם. "ריילי, פו - ג'יימס, פו - ג'יימס, ריילי."

"אתה מכיר את 'נקמת הזומבים'?!" ריילי אומר בהתלהבות.

הנה התחלנו..

"בטח שאני מכיר! זה המשחק הכי טוב שקיים!"

בוגר, פוטר. בוגר.

"כן! יואו, אני לא מאמין שגם אתה מכיר את זה!"

אני מגלגלת עיניים, שוב, מחכה שהעניינים ביניהם יירגעו קצת.

"באיזה שלב אתה? רגע, כבר קנית את תותח המולטי – לייזר?"

"כן, אבל אני לא יכול להשתמש בו! אני צריך להשיג 200 אבנים ירוקות כדי להפעיל אותו וחסר לי רק עוד 16, אבל הן תקועות במערה. עכשיו, אתה מבין, שומרים על המערה 30 טרולים, ואני לא יכול לעבור אותם בלי תותח המולטי – לייזר!"

"אבל מה עם הקוסם? ניסית להשתמש בזומבי הקוסם? כי אם לא, יש לי את הפתרון בשבילך, חבר."

אח, בנים..

"בנים! הי, בנים!" אני צועקת. הם משתתקים ומסתכלים עלי במבט שאומר 'מה את רוצה, נודניקית', אבל אני מתעלמת וממשיכה, "ריילי, אתה יכול להגיד לנו של מי המכונית הזו?" אני מוציאה מהז'קט שלי את התמונה החלקה שבה רואים את המכונית ומעבירה אותה אל ריילי.

הוא בוחן אותה במשך שנייה ואז אומר, "בטח, אין בעיה, ליל'ס." הוא קם מהספה, פוטר בעקבותיו, ומכניס את התמונה אל מה שנראה כמו סורק גדול. אז הוא מתיישב על הכיסא המסתובב שלו, מול המחשב העצום שלו, זה שכולל ארבעה מסכים. הוא מתקתק בו במהירות ולא עוברת דקה כשהוא אומר, בנונשלנטיות גמורה, כאילו זה היה משחק ילדים, "זו מכונית גנובה. נגנבה לפני חודשיים. היא שייכת לפרד אוקסלי, בן חמישים, גר ברחוב צ'רצ'יל, בית מספר 19. עוד משהו?"

"אה, לא, לא. תודה," אני מגמגמת.

"בכיף," הוא מושך בכתפיו, קופץ מהכיסא ומתפרש בחזרה על הספה. "ג'יימס, רוצה לשחק איתי? אני חייב לבדוק את הקוסם!"

פוטר מחייך ומעביר יד בשיערו. "לא, מצטער, ריילי. יש לנו איזה אוקסלי לבקר. אבל הי, תודיע לי איך זה הלך ומשחק הבא, אני מצטרף," הוא קורץ.

"אין בעיה," אומר ריילי בחיוך.

"טוב, אז תודה רבה, ריילי," אני אומרת, עדיין המומה ממהירות הדברים.

"ביי, לילי, ג'יימס," הוא קורא ואז ממלמל, "תמות, תמות!" ולוחץ על הג'ויסטיק במהירות.

אני מחייכת הפעם כשפוטר ואני עולים במדרגות ונפרדים מהלנה, לא לפני שהיא מכריחה אותו לבוא לבקר, מה שמוחק לי את החיוך מיד וגורם לי לגלגל עיניים. כשאנחנו יוצאים לבסוף מהבנסונים, אני ופוטר מתעתקים אל רחוב צ'רצ'יל בדרכנו אל פרד אוקסלי – קצה החוט שבתקווה יוביל אותנו אל הרוצח של אמורי.

הפרק הקודם		הפרק הבא