תחרות תחפושות

אני מאוד חלודה, אל תשפטו אותי ^^

היה זה ערב ליל כל הקדושים בהוגוורטס, ובאולם הגדול הסתובבו מכשפות צלובות עם חיוך רחב, ערפדים עם כמויות גדולות של דם מזויף, ענקים שהשתמשו בכישוף גדילה זמני ואפילו סוהרסן או שניים שצחקקו מתחת לברדסיהם. כולם היו מחופשים, שותים מהפונץ' האדום כדם ובאופן כללי- פשוט נהנים.
"אלבוס," אמרה מכשפה מבוגרת בתחפושת של פייה קרועת כנף, "אני חושבת שכדאי להכריז על פתיחת תחרות התחפושות."
"את צודקת כמובן, מינרווה. ניתן להם עוד כמה דקות- ואז אני אודיע להם." הפרופסור המזוקן היה לבוש מכף רגל ועד ראש בתלבושת של סנטה קלאוס. כרס עגלגלה הופיעה במרכז בטנו בעקבות כישוף מהיר, וזקנו הארוך היה אסוף בקוקייה לבנה.
"חכו רק רגע," קרא סלגהורן המחופש לנום גינה ענקי. "כמה מבני השנה השביעית עדיין חסרים."
"אם אני מבין נכון את כוונתך, הוראס יקר, הקונדסאים כנראה גם לא יגיעו. יש להם סיבה טובה מאוד להישאר בטירה." הוא חייך חיוך קטן של יודעי דבר.
הפרופסור מקגונגל הביטה בו בדאגה. "ואני מקווה מאוד שאתה לא תומך ב... דבר הקטן הזה שהם מתכננים, אלבוס?"
"אל תדאגי, מינרווה. הם לא עוברים על אף אחד מחוקי בית הספר. לא הלילה, לפחות."
~~
פיטר, רמוס וסיריוס ישבו בחדרם. סיריוס סידר את עניבת הפפיון שלו שהשלימה את דמות המכשף הרע שהופיע באיזה סרט מוגלגי שרמוס הראה לו פעם. פיטר סידר את הסדין הלבן שעטה על עצמו כך שיוכל לראות מבעד לחורי העיניים שיצר.
"אתה בטוח שאתה לא רוצה להתחפש איתנו בכל זאת, ירחוני?"
רמוס הנהן. "אני מאוד רוצה, אבל אתם יודעים איזה יום היום." הוא הביט בירח המלא שהחל לעלות מחוץ לחלון. "לכו, תיהנו. אני אתחיל להתקדם לכיוון הערבה המפליקה."
סיריוס הביט בו בדאגה. "אתה בטוח שזה בסדר? אני לא רוצה לנטוש אותך. אולי קרניים יוכל להיות איתך-"
"לקרניים הולך להיות הכיף של החיים שלו, רך-כף. הוא הולך להעביר את הלילה עם לילי. אני לא רוצה למנוע את זה ממנו."
"אז אני אשאר איתך."
"יש לך דייט, רך-כף! אתה לא יכול להבריז לה ככה."
סיריוס נאנח. "אנחנו נבוא בלילה, ברגע שתיגמר המסיבה. לפחות אני."
"אתה לא חייב, רך-כף... זה ליל כל הקדושים, תהנה!"
סיריוס הביט בו בחשש. "אני... מניח שאתה צודק. אתה בטוח שתהיה בסדר?" רמוס הנהן, והוא ניגש אליו וטפח על כתפו. "בהצלחה, חבר. ניפגש מחר."
סיריוס ופיטר יצאו מהחדר, וסיריוס צנח לאחור על מיטתו. זה לא הוגן, חשב. זה לא הוגן שהם יכולים להתחפש למפלצות וליהנות בחג האהוב עליו, והוא צריך להישאר סגור לבד כי הוא באמת מפלצת. זה לא הוגן שהוא צריך לחייך ולהעמיד פנים שהכול בסדר, -להתחפש- לאדם שמח ונורמאלי בכל יום. זה לא הוגן שכואב לו כל כך כל הזמן, ולא רק בצורה פיזית. נכון, החבלות שהוא צובר בלילות המלאים כואבות, אבל הן שוככות במהירות לצלקות עמומות. ומה עם הכאב שבפנים? הוא טמן את פניו בכרית, נושם עמוק את הריח הנקי והמבושם שהדיפה. היה זה ריח ביתי ומרגיע, והוא נרדם זמן קצר לאחר מכן.
כשהתעורר, בהלה הציפה אותו. הוא קם ממקומו ונסיה לרוץ אל העץ, אך הבין בבעתה שכבר מאוחר מדי. זה היה הדבר האחרון שחשב עליו לפני שכאב השינוי מילא כל סנטימטר בתודעתו, והוא שמע את עצמו צורח בייסורים.
~~
בערך בשעה שלוש לפנות בוקר, נשמע באולם קולו המהדהד של דמבלדור: "ועכשיו, אני אטיל כישוף שיזהה את התחפושת הטובה ביותר, המפחידה ביותר, האמיתית ביותר, המנצחת הגדולה של תחרות התחפושות שלנו! אתם מוכנים?" צעקת שמחה נשמעה מהקהל, ודמבלדור בדיוק הטיל את הכישוף כשהדלתות נפתחו, ולאולם נכנס זאב בגודל מלא בעל מבט רעב בעיניו האדומות.
"אווו, אני אוהב כניסה מאוחרת דרמטית," אמר סלגהורן. מקגונגל נעמדה במקומה ושלפה את שרביטה. דמבלדור קילל בשקט.
כל האולם השתתק ובהה בכיוון הדלתות בלי לזוז, מלבד שלושה נערים שהצליבו ביניהם מבטים מפוחדים ופילסו לעצמם דרך בין ההמון. הם רצו לעבר הזאב, והגיעו אליו שנייה לפני שהכישוף שהטיל דמבלדור איתר אותו והמטיר עליו קונפטי עשוי ניירות צבעוניים.
הזאב הביט סביבו בבלבול שהפך במהרה לכעס, ואז החל לנהום בשיניים חשופות ולנער מעליו את הקונפטי.
"היי, חבר, זה אני. תירגע," שידל אותו סיריוס. הוא קירב אליו יד רועדת וניסה ללטף את ראשו, אך הזאב נהם לעברו וסיריוס נסוג לאחור.
דמבלדור הגיע למקום בריצה. "מה הוא עושה פה?"
"אני לא יודע," אמר סיריוס, לא מוריד את עיניו מהזאב הגדול שבחן אותו. "הוא היה אמור ללכת לערבה המפליקה!"
"תהפוך לכלב, בלק! גם אתם, פוטר ופטיגרו. צריך להוציא אותו מכאן." השלושה הנהנו ושינו את צורתם; סיריוס הפך לכלב שחור, ג'יימס הפך לאייל גדול מימדים ופיטר לעכברוש.
רך-כף רץ לעבר הזאב והתנגש בצדו בשנייה האחרונה. הזאב, שזיהה כנראה את חברו למשחק, החל לרדוף אחריו בדהרה לכיוון דלת האולם. סיריוס הוביל אותו משם, הרחק מהילדים שבהו בהם במבטי אימה מעורבים בהתפעלות, אל מבטחי הערבה המפליקה. העכברוש רץ לצדם, ונכנס אל בין ענפי העץ כדי לפתוח להם את המעבר. כשארבעת הנערים כבר היו בתוך הערבה, מסדירים את נשימת, דמבלדור נכנס לשם.
"זה היה מאוד מסוכן, בלק להתקרב אליו בצורה האנושית שלך. אני לא יודע מה גרם למצב הזה מלכתחילה, אבל זה היה מאוד חסר אחריות להשאיר אותו לבד. כולנו צריכים להיות מאוד ערניים וזהירים מעכשיו. זה היה יכול להיגמר באסון, בנים. אנחנו צריכים להיות אסירי תודה. אני רוצה את ארבעתכם במשרד שלי מחר בערב- יש לנו שיחה מאוד חשובה לנהל. וכמובן שאני אאלץ לטפל בזיכרונות של כולם... תישארו איתו הלילה, כולכם. זה כולל גם אותך, פוטר," אמר והביט באייל שהביט בו בחזרה בעיניו הגדולות. "מצטער על התוכניות שלך, הן התבטלו הלילה. יש לכם אחריות גדולה." הקוסם הזקן חייך למראה המבטים המבועתים שלהם. "מעטים מאוד הם הדברים בהוגוורטס הנעלמים מעיניי, פוטר. העלמה אוונס ואתה צריכים להתאמץ יותר כדי להסתיר ממני את מערכת היחסים ה... מורכבת שלכם. אני חוזר לאולם עכשיו, בנים. שמרו על חברכם." הוא חייך אליהם והסתובב, ואז התכופף ויצא מחלל העץ.
~~
"מה? אתה רציני, רך כף? לא יכול להיות," אמר רמוס בעיניים פעורות כשהארבעה ישבו בחדרם ביום המחרת.
"כן, ירחוני. אין לך מושג כמה כולם נבהלו," ענה ג'יימס.
פיטר הנהן. "דמבלדור דיבר איתנו אחר כך, ירחוני. הוא אמר שהוא ימחק לכולם את הזיכרון הזה."
רמוס העביר מבט מודאג מאחד לשני, מחכה שאחד מהם יצחק וילעג לו על שהאמין להם. אף אחד לא צחק.
בסופו של דבר, סיריוס גיחך. "טוב, לפחות יצא מזה דבר טוב אחד: זכית בתחרות התחפושות, ירחוני. מזל טוב."
כל הארבעה צחקו.