בין החיים למוות

פרולוג:

בין החיים למוות עוברות בראשו של אדם הרבה מחשבות. הן יכולות להיות מחשבות על החיים: על מה שהשארנו מאחור, על מה שלא עשינו או לא הספקנו לעשות, על מי שהשארנו מאחור. ולפעמים יש גם מחשבות על המוות- על מה שמלפנים על מה שמצפה לנו. האם זה יהיה כמו שתמיד ספרו לנו? האם זה יהיה כמו ללכת לישון? או שזה יכאב? לפעמים גם עוברות מחשבות מרירות מתוקות על ההרפתקה החדשה שמצפה לנו מקדימה. יש אנשים ששוקעים בעליצות אפורה, אנשים שלקחו את חייהם או שמתו מזקנה ומקבלים את חיבוקו הקר של המוות כמתנה יקרה. יש כאלה שמתרעמים, כי מותם לא היה תלוי בהם כי אם באנשים אחרים. אני תמיד העדפתי לחשוב על המוות כהרפתקה.

או כך לפחות חשבתי.

אני מנסה להגיע. מושיט את ידי בציפייה למשהו שלא בא ולעולם לא יבוא. אני נופל, הולך לאיבוד בזרועות המתוקות של השכחה. החושך מקיף אותי, כמעט מוחשי. אני כמעט יכול לגעת בוא. כמעט- אבל לא. אני לא מצליח לראות, לשמוע או להריח כלום. אני גם לא רוצה. בחיי שיקרתי הרבה, ועכשיו במותי, חושי משקרים לי. זה לא כואב, לא כמו שאנשים חושבים. זה גם לא כמו שמתארים את זה בספרים. זה לא כמו ללכת לישון, זה להיות יותר ער משהייתי בכל ימי חיי. להרגיש כל פעימת לב בכאב מייסר, בפחד שהבאה תהייה האחרונה. זה להרגיש הכל ובאותה מידה להיות חסר תחושה. זה להרגיש את הדם זורם בוורידים, אבל במקום להמריץ אותי, זה גורם לי לתחושה של ישנוניות, כאילו גופי רוצה שאלך לישון, שארפה מהחומר, שאתמסר לשינה בעיניים עצומות, שלא אחזור. חושי בוגדים בי, משקרים ומתעתעים בי. איבדתי כל תחושת זמן עכשיו. אני שוקע במרירות שהרגשתי בכל חיי. כל הסודות שלי מתמוססים ומתגלים למול עייני בבהירות מחרידה. אני נופל ולא יכול לעצור.

אני חושב שנחתי. אני לא מזהה את המקום. זה בהחלט לא גן עדן. הכל יותר מידי לבן. הוא פחד שיעלם אל תוך הריק האין סופי. ואז, בתוך הלבן הופיע נקודה שחורה, פועמת. בדרך מעוותת, הנקודה השחורה הקרינה יותר חיות מהאור הלבן, הקליני, הכמעט סטרילי שמסביב. הנקודה משכה אותו, כמו עש שנמשך ללהבה. פתאום הופיע עוד אחת. ועוד אחת. ועד ועוד עד שכמעט בלעו אותו. הוא התחיל לפחד מהנקודות. הוא הבין שהשחור היה המוות. המוות גיוון את האור, אפילו הוסיף לו, אבל כשיש יותר מידי אפשר בקלות לשקוע בו. נראה שהנקודות איכשהו חשו במסקנה שהגיע אליה. הם עזבו אותו במנוחה. בינתיים. הוא השקיע את זמנו בסיור במקום, למרות שלא היה במה לסייר. הכל נראה שם אותו הדבר. אני הולך, לא שם לב לאן רגלי מובילות אותי פשוט הולך, בלי להאט ובלי לעצור. הגעתי. אני לא יודע לאן אבל אני מרגיש שהגעתי. פתאום, הנקודות מתאספות. הן נדבקו לרצפה ויצרו מילה בודדה. המילה ממנה ברח כל חייו. המילה שרדפה אותו בחייו ובמותו. הוא התבונן במילה רגע. הנקודות אייתו: 'שקר!' הוא ברח. כפות רגליו היחפות לא השמיעו שום צליל כשתפחו על הרצפה הלבנה. הנקודות רדפו אחריו משיגות אותו לאט לאט. קרוב יותר...קרוב יותר... הוא נופל! עיוור ומסוחרר הוא נפל, נבלע בנקודות השחורות. החושך הקיף אותו והוא נחת ברעש גדול. החשכה אפפה אותו מגששת באצבעות מתפתלות אחרי ממעמקי ישותו בולעות הכל בדרכן.

הוא התעורר.

אני מאוד אשמח עם תגיבו, זה חשוב לי מאוד!!! תודה מראש.