במסתרי העבר

"תעזבו אותו כבר!" צעקתי והנפתי את השרביט שלי לכיוונם של ג'יימס וסיריוס. השניים הביטו בי בחשש.
"אוי, אוואנס, אל תכריחי אותי להטיל עליך קללה," ביקש ג'יימס.
"אז תסירו ממנו את הקללה!"
ג'יימס נאנח עמוקות, ואז פנה אל סוורוס ומילמל את קללת הנגד.
"הנה לך," אמר בעוד שסוורוס נאבק לעמוד שוב על רגליו, "יש לך מזל שאוואנס הייתה פה, סבר מאוס –"
"אני לא צריך עזרה מבוצדמים קטנים ומסרחים כמוה!"
מצמצתי בעיניי באי-אמון. "בסדר," אמרתי בקרירות. "בעתיד לא אטריח את עצמי בשבילך. ובמקומך הייתי מכבסת את התחתונים שלי, סבר-מאוס."
"התנצל בפני אוואנס!" שאג ג'יימס על סוורוס וכיוון אליו את שרביטו באיום.
"אני לא צריכה שום טובות ממך," צעקתי, מתנפלת עליו. "אתה לא פחות גרוע ממנו..."
"מה?" זעק ג'יימס. "אני בחיים לא הייתי מכנה אותך – את-יודעת-מה!"
"אבל אתה מבלגן את השיער שלך כי נראה לך שזה מגניב להיראות כאילו הרגע ירדת מהמטאטא שלך, אתה משוויץ עם הסניץ' הטיפשי הזה ומסתובב במסדרונות ומטיל קללות על כל מי שמעצבן אותך רק כי אתה יכול – אני מתפלאת שהמטאטא שלך בכלל ממריא מהאדמה עם כל המשקל של הראש הנפוח שלך. אתה עושה לי בחילה." בזאת הסתובבתי והלכתי משם בכעס.
"אוואנס!" צעק אחריי ג'יימס. "הי, אוואנס!"
אבל לא הבטתי לאחור. כאילו שזה מה שאני צריכה.

הייתה זו שעת לילה, אבל לא יכולתי להירדם. המשכתי לחשוב על המילים הנוראיות שנשמעו מפיו של סוורוס.
"לילי," נשמעה לחישתה של מרי, "סנייפ מחכה לך ליד דיוקן האישה השמנה. הוא מאיים שישאר לישון שם אם לא תבואי."
התיישבתי על מיטתי באנחה. מרי, שעדין הייתה לבושה במדי גריפינדור, ירדה אל חדר המועדון. הבטתי אחריה עד שנעלמה. אספתי את שערי בקוקו והתכופפתי לעבר מזוודתי. שלפתי מתוכה חלוק כחלחל, התעטפתי בו ויצאתי לכיוון דיוקן האישה השמנה. ירדתי במדרגות אל חדר המועדון, שם ראיתי את מרי ולורי יושבות על יד אחד השולחנות וכותבות – כנראה מכינות שיעורי בית. הגעתי לדיוקן ודחפתי אותו בעדינות, משתדלת שלא להעיר את האישה השמנה ויצאתי על קצות אצבעותיי לכיוונו של סוורוס.
"מה?" שאלתי בכעס ושילבתי את ידיי.
"סליחה."
"לא מעניין אותי."
"אני מבקש סליחה!"
"חבל על המאמץ. יצאתי רק כי מרי אמרה לי שאיימת להישאר לישון פה."
"נכון. והייתי עושה את זה. לא התכוונתי לקרוא לך בוצדמית, זה פשוט –"
"יצא?" כעת אבדתי כל טיפה של רחמים כלפיו. "מאוחר מדי. כבר שנים אני מתרצת בשבילך תירוצים. אף אחד מהחברים שלי לא מבין למה אני בכלל מדברת איתך. אתה והחברים היקרים שלך, אוכלי המוות הקטנים-" עצרתי לראות אם יכחיש, או אם לפחות יראה על פניו כל סימן של הכחשה. "אתה רואה? אתה אפילו לא מכחיש! אתה אפילו לא מכחיש שזה מה שכולכם שואפים להיות! אתה לא יכול לחכות עד שירשו לך להצטרף לאתה-יודע-מי, נכון?"
הוא פתח את פיו, אבל סגר אותו מבלי לומר מילה.
"אני לא יכולה יותר להעמיד פנים. אתה בחרת בדרך שלך, אני בחרתי בשלי."
"לא – תקשיבי, לא התכוונתי-"
"-לקרוא לי בוצדמית? אבל אתה קורא לכל מי שנולד כמוני בוצדם, סוורוס. במה אני שונה מכל האחרים?"
הוא נאבק בעצמו, וכמעט דיבר - אבל שלחתי לעברו מבט מלא בוז, הפנתי את גבי ונכנסתי חזרה לחדר המועדון.