תרופות בפח

ג'יני מחבבת את ערבי שישי. אלו הערבים הרגועים ביותר בשבוע, היחידים בהם היא לא חייבת לעבוד כמלצרית בבית הקפה המשמים ההוא, לשקוע בתוך ספרי לימוד העבותים שלה בעודה גומעת כוס קפה אחר כוס קפה או להיגרר אחר חברותיה הנלהבות למסיבות מועדונים קופצניות.

את ערבי השישי ג'יני מקדישה אך ורק לעצמה. היא לוקחת אמבטיות חמימות וארוכות, שותה תה צמחים, אופה בחוסר הצלחה את אחת מפשטידות או העוגות המפורסמות של אמה, מאזינה למוזיקה אהובה או מהרהרת על ימיה הלא רחוקים בהוגוורטס. היא עדיין התקשתה להאמין שרק לפני שנתיים הדברים שעניינו אותה היו קווידיץ', שיעורי בית בתולדות הקסם או בתורת הצמחים, חבריה לספסל הלימודים ובעיקר הארי. הארי פוטר.

כעת היא הייתה במקום אחר בחיים. משתלבת לאיטה בעולם המוגלגלים, לומדת באקדמיה לאומנויות (מוגלגית) עובדת בעבודות מוגלגיות ומסתובבת בחברת מוגלגים, ובין השאר מתמודדת עם הגעגועים לחבריה ועם הפרידה הטרייה מהארי.

כל זה היה זר ולא מוכר עבורה, אך היא החלה להתרגל לאיטה לאורח החיים החדש שלה.

כעת היה ערב יום שישי, וג'יני ישבה מצונפת בכורסה הבהירה בסלון הזעיר של הבית ששכרה, דירת סטודנטים קטנטנה וחסרת שותפים.

היא לא חשה בודדה, בעיקר לא עם הספר שקראה. ספר עב-כרס, רומן אהבה מוגלגי שהשאילה לה חברתה. היא שקעה בתסבוכת האוהבים ודמעות איימו להופיע על עיניה כששמעה נקישות עדינות על דלתה.

מופתעת, היא הלכה לעבר הדלת, נעלי הבית הפרוותיות שלה משמיעות רעש קל. היא פתחה את הדלת וקריאת הפתעה נפלטה מפיה.

"לונה!" קראה, מופתעת.

"הו, שלום ג'יני." אמרה לונה, מהורהרת וחולמנית כתמיד.

"מה את עושה פה?" קראה בהפתעה, עוטפת בזרועותיה את חברתה.

"הייתי בסביבה, קפצתי לבקר קרוב משפחה רחוק. חשבתי גם לבקר אותך." אמרה לונה וחייכה חיוך קטן ומתוק.

"כמובן, תיכנסי!" אמרה ג'יני בשמחה.

היא שמה לב שמשהו בחזותה של לונה השתנה. היא רזתה באופן ניכר, עיגולים שחורים הופיעו מתחת לעיניה והשלווה התמידית שאפפה אותה נראתה קלושה מתמיד.

"מה שלומך? כבר חודשים שלא התראנו." אמרה ג'יני ומיהרה למזוג תה צמחים לשני ספלים עגולים.

"למען האמת שלומי לא מזהיר בימים האלו. אבי נפטר לפני שבוע." אמרה לונה וגמעה מהתה שהגישה לה ג'יני, שפערה את עיניה למשמע הדברים.

"אוי, לונה, אני כל כך מצטערת." אמרה ג'יני.

"למה לא סיפרת לי?"

"התקשיתי להודות בכך אפילו בפני עצמי. הוא היה חולה כבר זמן רב, גם את זאת הסתרתי ממכם. ידעתי שהסוף קרב, במיוחד בשבועות האחרונים." אמרה לונה בשקט, כמעט בלחישה.

"אני.." ניסתה ג'יני למצוא מילים ראויות לומר אך הרבה שפיה נאלם.

"זה בסדר. אני יודעת שאת יודעת כיצד אני מרגישה." אמרה לונה.

"גם את איבדת קרוב משפחה אהוב."

ג'יני הרגישה גוש מגעיל חונק את גרונה. פרד. רק שמו עורר בה תחושות נוראיות אותן מעולם לא הצליחה להעלים. רק להדחיק למעמקי תודעתה. 

במחשבותיה עלתה דמותו של ג'ורג', כחושה ועצובה. הוא השתנה כל כך מאז מותו של ג'ורג'. התבדח רק לעיתים רחוקות. היא לא ראתה אותו צוחק כבר חודשים וחיוכיו היו מאולצים בלבד.

"היית לצדו, כשהוא מת?" זה כל מה שהצליחה ג'יני לומר.

"לא. הלכתי לקנות לו את התרופות שלו, היית מאמינה? כשחזרתי הוא שכב במיטה שלו, דומם כמו אבן. העיניים שלו היו עצומות." אמרה לונה.

"הוא נראה שלו, לא מאושר, אבל שלו." הוסיפה לונה.

"זרקתי את התרופות לפח. לא היה בהן צורך."

השתררה דממה בחדר. שתי הבנות שקעו במחשבות ולא החליפו מילה במשך דקות ארוכות.

לבסוף כרכה ג'יני את זרועה סביב לונה והצמידה אותה אליה.

הן היו כך במשך שניות אחדות ואז פרצו שתיהן בבכי מלווה בהתייפחויות.

הן לא אמרו מילה. לא היה בכך צורך. הדמעות והיבבות החנוקות שיצאו מהן היו די והותר כדי שיבינו אחת את השנייה.

רומן האהבה שריגש את ג'יני עד כדי דמעות היה מוטל כעת על הרצפה, חסר כל חשיבות.

לבסוף, כאשר עיניהן התייבשו מדמעות וגרונן היה חנוק, השתרר שקט בחדר שהופרע רק על ידי קולותיו הסואנים של הרחוב מבחוץ.

ראשה של לונה היה מונח על כתפה של ג'יני ושיערותיה הארוכות והבהירות היו פזורות על גופה.

ג'יני שלחה יד מהוססת וליטפה את ראשה הרועד של לונה. היא עצמה את עיניה והתמסרה לליטוף העדין.

לבסוף שלחה לונה יד מהוססת לפניה של ג'יני וחפנה אותם בתוכה. היא הישיריה לעיניים האיילה החומות את עינייה התכולות, הגדולות כל כך.

"מה קרה?" שאלה ג'יני, עיניה מתרוצצות מפה לפה.

לונה לא ענתה. במקום זאת היא נישקה ברכות את שפתיה. לרגע ג'יני עצרה את נשימתה ואז הידקה את זרועותיה סביב גופה הדקיק של לונה והעצימה את הנשיקה.

לונה אחזה בחוזקה בג'יני, פוחדת שאחיזתה בה תתערער, וג'יני ליטפה ללא הרף כל חלק בגופה של לונה, משתוקקת לבלוע אותה לתוכה.

הן לא ידעו דבר מלבד השנייה במשך דקות ארוכות. ג'יני לא הרגישה טוב כל כך במשך זמן כל כך ארוך שהיא כמעט צרחה מעונג.

היא מעולם לא הרגישה כך עם הארי. או עם אף אחד אחר.

אך כשהתעוררה בבוקר, ערומה פרט לתחתונים דקיקים, לונה נעלמה כמעולם לא הייתה. רק ספלי התה הריקים והספר המוטל על הרצפה העידו על הלילה שעבר.

ג'יני עטפה את עצמה בשמיכת צמר שהייתה זרוקה על הכורסה ממול והתקדמה לעבר החלון, ממנו הביטה למטה על הרחוב הסואן.

היא הבחינה בדמות קטנה בעלת שפע של שיער חיוור צועדת לאיטה ומביטה בסקרנות באנשי הרחוב.

היא נראתה מהורהרת, חולמנית, אוהבת ושלוה.

לונה נראתה כמו עצמה, חייכה לעצמה ג'יני ושאפה אוויר בוקר רענן.