עטור מצחך- סונגפיק

עטור מצחך זהב שחור,
אינני זוכר אם כתבו כך בשיר,
מצחך מתחרז עם עיניים ואור,
אינני זוכר אם חרזו כך בשיר,
אך למי שתהיי חייו מלאי שיר ...


אלו בדיוק הדברים שחשב פרד, שהוא במקרה אחיו של בעלה. 
הוא אהב אותה. הוא הגיע לחתונה. הוא הביט ברון ובה רוקדים לאור הלילה, וקינא...
הוא זכר שפעם הם יצאו לדייט ולא הלך טוב, הוא נזכר בדברים שסיפרה לו... 


חלוקך הורוד צמרירי ורך, 
את בו מתעטפת תמיד לעת ליל,
לא הייתי רוצה להיות לך אח, 
לא נזיר מתפלל לדמותו של מלאך,
ורואה חלומות עגומים של קדושה, 
ולמולו את אישה...


למרות ההרפתקאות שעברה הרמיוני תמיד הייתה שקטה ומופנמת. 
הוא הביט בה, נהנת צוחקת ומאושרת. 
"אם רק הייתי במקום אחי..." חשב בליבו, לא רוקד ולא זז ממקומו. 
"יאללה פרד, זו חתונה, בוא נרקוד קצת" האיצה בו אנג'לינה. 
אבל הוא ישב, הסתכל על הרמיוני שרוקדת עם רון, ולא היה לו מצב רוח טוב. 


את אוהבת להיות 
עצובה ושותקת, 
להקשיב לסיפור על קרוב על רחוק,
ואני, שלא פעם אביט בך בשקט,
אין קול ודברים,
שוכח הכל על אודות אחרים.
שוכנת נפשי בין כתלי ביתך ,
ושבויה בין כתלייך, 
ממני נפרדת 
עת אני בגופי נפרד ממך... 


נגמרה החתונה, הוא בירך את הרמיוני בצער. 
היא ורון נסעו לבית החדש וארגנו את המקום, הוא הבטיח להם שיבקר עוד באותו היום. 
הוא רצה להיות זה שיגור איתה באותו הבית. הוא אהב אותה בצורה שאי אפשר לתאר במילים...

 
פרוש חלומי כמרבד לרגליך, 
צעדי אהובה על פרחיו פסיעותיך, 
לבשי חלוקך הורוד לעת ליל ,
עוד מעט ואבוא אליך...


הוא פתח את הדלת החדשה, בהקלה שהיא לא חורקת. 
הוא הלך על קצות אצבעותיו לעבר מיטתם המשותפת של רון והרמיוני. 
הוא נעמד ליד הרמיוני וליטף את לחיה ושיערותיה, והיא שקעה בשינה עמוקה. 
הוא נשק על מצחה, קם והלך, מבין שזה נגמר, והסיכוי שלו אבוד...


עטור מצחך זהב שחור,
יקרב אל שפתי כחרוז אל שיר,
אז אלחש באזניך עד בוקר עד אור 
כשיכור... 
עטור מצחך זהב שחור.  


הוא הגיע לביתו, לבד. 
הוא החזיק תמונות. שלו בנפרד, שלה בנפרד, ושל שניהם ביחד, מהדייט הראשון. 
יש עוד בנות העולם, אבל פרד רצה אותה. 
כמו שהארי רצה את ג'יני, כמו שסנייפ רצה את לילי... את הכל אפשר לתאר בשיר הזה... 


עטור מצחך זהב שחור,
אינני זוכר אם כתבו כך בשיר,
מצחך מתחרז עם עיניים ואור,
אינני זוכר אם חרזו כך בשיר,
אך למי שתהיי חייו מלאי שיר ...