המסע לשחרור מעצמי

כחלק מהחינוך המלכותי שלי, נאלצתי ללמוד הכול על סוגי כליאה.יש בתי סוהר, שנועדו לאזרחים שפשעו, ישנם כלובים שנועדו לכלוא חיות המאיימות על שלוות הממלכה וצינוק לאויבי הממלכה.
אני זוכרת שיום אחד, כשהייתי עוד קטנה, אבא לקח אותי לצינוק הריק. הוא הראה לי את הקירות הטחובים ואת דרגש העץ המרקיב שניצב בכל אחד מהתאים.
"אני יודע שאת עוד צעירה, אלסה, אבל כמלכה עתידית את צריכה להכיר היטב גם את החלקים הנעימים פחות בממלכה," אמר לי אז. "תהיי תמיד שקולה ורחמנית, אך אל תהססי להשתמש באמצעי ענישה כנגד פושעים."
כבר אז ידעתי שהכליאה במקום כזה היא לא נצחית. אורך המאסר תלוי בחומרת הפשע, כמובן, אך גם מאסר עולם נמשך פחות משלושים שנה. 
באופן טבעי חשבתי שגם לי יש תאריך שחרור כלשהו . אני כלואה מאז התקרית עם אנה, כלומר שלוש שנים, חשבתי לעצמי. כלואה בחדרי, כלואה בתוך הכפפות, אך בעיקר- כלואי מפני עצמי. רגשותיי הפכו זרים לי, דבר שצריך להרחיק כמו מחלה. יהיה בסדר, אלסה, לחשתי לעצמי בלילות ללא שינה. גם יום השחרור שלך קרוב.
כבר התחלתי להתרגל למצב, התחלתי להאמין שככה הדברים צריכים להיות. הכול היה בסדר, עד ליום ההכתרה.
אנה נראתה פשוט יפהפייה בשמלה ההיא. כל כך בוגרת וחזקה, והצטערתי- לא בפעם הראשונה- שלא הייתי עדה להתבגרותה. 
היה משהו מציק בלראות את אחותי, שהייתה מוכרת לי כל כך פעם, בתור אישה המפחדת אפילו לעמוד לידי. פחדתי שרגשותיי היו כלואים בתוכי במשך זמן רב כל כך, שלא אצליח לבטא אפילו מעט מהם. אפילו את האהבה לאנה, שתמיד הייתה שם. הייתי מוכנה לסבול בשבילה את כל הבדידות הזו, רק בשבילה, ורציתי שהיא תדע את זה.
אמרתי שלום מהוסס, ומשם הכול זרם בקלות רבה הרבה יותר.
ובדיוק כשהתחלתי לקוות שנוכל אולי לחזור להיות חברות קרובות, שהכול יכול לחזור לקדמותו... המחשבה הזאת התנפצה.
אנה הגיעה לאולם, שלובת ידיים עם גבר זר וגבוה.
הסירוב יצא מפי עוד לפני שהספקתי לחשוב. " את לא יכולה להתחתן עם גבר שהרגע פגשת."
"את יכולה, אם זאת אהבת אמת."
"אנה, מה את כבר יודעת על אהבת אמת?" לא רציתי שהיא תיפגע. היא הייתה זריזה מדי, להוטה מדי, נואשת מדי לאהבה. רציתי רק לגונן עליה, כמו שעשיתי כל חיי- לא חשבתי שבסופו של דבר היא תיפגע ממני. הבעת פניה הפכה קרירה ומרוחקת פתאום.
"יותר ממך. כל מה שאת יודעת הוא רק איך להוציא אנשים מחייך." זה כאב כמו חץ שפילח את לבי. רציתי לצרוח, רציתי להקפיא הכול, רציתי להרוג את מלך הטרולים שאסר עליי לבלות עם אחותי. הוא היה האשם בסיפור, כך החלטתי באותו הרגע. לא אני. אבל עמוק בפנים, ידעתי שאני גם אסירה של האשמה. היא הציפה אותי, בכל דקה ודקה בה זכרתי שאני היא זו שפגעה באנה כשהיינו ילדות- שבגללי ובגלל הכוחות הארורים שלי נגזרה על שתינו בדידות אומללה.
התחלתי לסגת, מנסה לשמור על הבעת פנים אטומה וקרירה. לא רציתי להעמיס על אנה מעבר למה שכבר יושב לה על הלב.
כל זה היה יותר מדי בשבילי. רציתי רק לחזור לחדר, להוריד את הכפפות ולשכוח מהכול. רציתי לשכב על המיטה ולבכות, בלי להצטרך לשמור על התנהגות מלכותית. רציתי להקפיא הכול, בלי לפחד ממה שיקרה אם יראו וממה שיגידו.
"המסיבה נגמרה. סגרו את השערים."
לא חשבתי שזה אפשרי בכלל, אבל הדברים הסתבכו אפילו יותר.
אנה לקחה לי את הכפפה.
הייתי כמו חיה שנולדה בשבי- ופתאום משחררים אותה לטבע בלי הכנה מוקדמת. במקרה כזה, כך הסביר לי פעם אבא, הסיכויים שלה לשרוד קטנים באופן מדאיג. נשימתי הפכה שטחית ומהירה. הרגשתי ניצודה מצד אחד, וחופשייה במידה מסוכנת מצד שני. ייחלתי להרגיש את הכפפה שוב על עורי, ייחלתי להגנה הברוכה והמוכרת שסיפקה לי. לא סמכתי על עצמי שאצליח לשלוט בכוחותיי, שלא אפגע בכל האנשים הללו... שלא אפגע באנה.
"תחזירי לי את הכפפה שלי!"
היא סירבה והחלה להתחנן. "בבקשה, אלסה! אני לא יכולה לחיות ככה יותר."
בלב כבד מצאתי את עצמי אומרת: "אז תעזבי." אמנם עצם הימצאותה של אנה בטירה היה מקור האושר היחיד שלי, אבל פתאום הבנתי שאני לא יכולה לכפות עליה להיות כלואה איתי. כבר השלמתי עם גורלי- להיות כלואה במשך כל חיי בתוך עצמי, בתוך הביטחון שהעניקו לי הכפפות והשערים הסגורים; אבל אנה לא צריכה לסבול את כל זה. דמעות עלו בעיניי.
כשהיא המשיכה, כבר ממש התחננתי שתעצור. "מספיק, אנה." נאבקתי לשלוט בעצמי, בידי החשופה. נאבקתי בדמעות שטיפסו במעלה גרוני, וכל אותו הזמן התרוצצה בראשי המנגינה המונוטונית שליוותה אותי כל חיי: להסתיר, לא להרגיש. להסתיר, לא להרגיש.
היא המשיכה ללחוץ והגיעה למקומות רגישים יותר בנפשי, כואבים יותר. הרגשתי את נשימתי אוזלת, כאילו שאני טובעת. 
היו לי שתי אפשרויות. לתת לעצמי להיחנק, או להיאבק את דרכי אל פני המים. לראשונה מזה אי פעם*, בחרתי להיאבק.
"אמרתי מספיק!" לא רק את קולי ואת נשימתי שחררתי, מסתבר, אלא גם כמות בלתי מבוטלת של קרח.
ואז, מבועתת ממה שעשיתי, פתחתי את הדלת ורצתי החוצה, אל המקום היחיד שיכולתי ללכת אליו. הרגשתי חשופה מחוץ לקירות הארמון, פגיעה. מפוחדת. טוב, הפחד לא היה חדש לי. 
לפתע, כמו התעוררות מחלום, קלטתי שאני עומדת בין המוני אנשים. כולם הביטו בי. התכווצתי, ואז הם החלו בתשואות.
הם עוד לא יודעים, חשבתי. זאת ההזדמנות שלי ללכת, לפני שאלו שהיו בתוך הארמון יתפסו אותי. לפני שכולם יגלו שהרסתי את הכול. אני, המלכה שלהם, המפלצת.
ברחתי. הרוח הכתה בפניי והאגם קפא תחת כפות רגליי, ואני הודיתי על כך. לראשונה מזה אי פעם הרגשתי בחיים.
נתתי לרגליי לשאת אותי לאן שירצו, וכשגיליתי שהגעתי להר מושלג לא יכולתי שלא לחייך. זה מקומי, ידעתי. לפה אני שייכת. סוף כל סוף אוכל אולי להיות- חופשייה?
הורדתי את הכפפה השנייה. לא יהיה לי בה צורך עוד.
עשיתי את הדבר שתמיד הרגיע אותי, זה שכבר לא העזתי לעשות- שרתי. שרתי את עצמי, את ההקלה שלי, את תחילת המסע של שחרורי מהכלא- שחרורי מעצמי.


*לראשונה מזה אי פעם- תרגום חופשי לfor the first time in forever