יום שמשי אחד

כתבתי את הפיקצר הזה ממש עכשיו, הלכתי לישון והראש שלי התמלא במילים שהייתי חייבת לכתוב, לא הספקתי לעבור על זה אז הגיוני שיש כמה טעויות הקלדה ואולי גם ניסוח, אתקן את זה בימים הבאים. בכול מקרה אני רוצה לקוות שתיהנו מהפיק כמיטב יכולתככם ואולי תנסו להבין מה יכול לגרום להתנהגותה המושרה של פטוניה - רמז קטן -  שימו לב לתאריך.

ווכעת, קריאה מהנה!

היה זה אחר הצהריים שמשי. אנשים רבים ראו בשמש החזקה סימן מבשר טובות, אחרי הכול, הייתה זו אנגליה והחודש היה אוקטובר, למרות שהיו מספר אנשים שהתלוננו בקול וזרקו לחלל האוויר מילים כגון "התחממות גלובאלית". הארי שמע שניים מהם מתווכחים ליד דוכן העיתונים בדרכו חזרה מבית הספר.

הארי עצמו לא מצא בשמש העזה כול תועלת, למעשה, הארי העדיף בהרבה את הגשם הסוער המלווה ברוח חזקה שהצליחה לחדור לגרביו של הארי וגרמה לו להרגיש מעט לא בנוח. לפחות אז הדודה פטוניה הייתה אוספת אותו ואת דאדלי מבית הספר או אם רחומה הייתה מציעה להסיע אותם לביתם. ההסעות המאולתרות האלו תמיד היו מביכות עבור הארי כי דאדלי תמיד מצא חבר כזה או אחר ללכת איתו וכי הילד שאימו או אביו התנדבו להסיע את הארי היה מובך ממנו כי הוא לא הכיר אותו טוב ולא ממש חיבב אותו, בעיקר כי הוא ידע שמי שנראה קרוב מדי להארי המוזר חוטף מדאדלי, וזה משהו שאף אחד לא רצה שיקרה.

ובכול זאת, הארי העדיף את הנסיעות המביכות מאשר את ההליכה הממושכת לאורך הרחובות הלונדונים. בדיוק כמו שאר בני גילו הארי לא מצא כול הנאה בהליכה נטולת מטרה שכזו, בעיקר כשאפשר להגיע לבית במכונית תוך דקות ספורות, אבל לא היו לו יותר מדי ברירות וככול שחשב על זה יותר, זה לא היה כול כך נורא. גם ככה לא היה לו מה לעשות בבית כשיגיע. הוא לא הורשה להשתמש במחשב או בטלוויזיה והם לא קיבלו שיעורים באותו היום. את רוב הילדים הדבר היה משמח מאוד, עבורם, משמעות הדבר היא שיהיה להם יותר זמן לשחק עם חבריהם או להתבטל מול הטלוויזיה אבל לא עבור הארי. עבורו שיעורי הבית היו הפוגה מבורכת מהשגרה, מעט יוצא דופן, יש לציין, אך הילד היה עוד בראשית דרכו במערכת החינוך ולא חלפו יותר משנתיים מאז הצטרף אליה לראשונה וההתלהבות עוד בערה בו בקושי.

"תזהר!" הפטיר לעברו גבר לבוש חליפה אפורה כשהארי נתקע בו. הארי רצה להגיד שהוא מתנצל ושהוא שקע במחשבות אבל האיש התקדם במהירות ברחוב ונכנס תוך שניות אחדות אל מונית מלוכלכת למראה שעצר באמצעות ידו הימנית.

דברים תמיד היו ככה עם הארי. אנשים פלטו לעברו הערות מעוצבנות ולאחר התעלמו ממנו. הארי לא אהב את זה, אבל לא נראה היה לו שיש לו מילה בדבר. אנשים לא ביקשו את רשותו לפני שפעלו כך, נראה שזה הדבר הטבעי להם לעשות. זה גרם להארי לתהות לפעמים האם הדוד ורנון צודק כשהוא ממלמל לעברו שהוא מוזר בגלל ההורים שלו ושהגנים שלו מוזרים ושאין לו דבר לעשות בנוגע לזה. הארי לא הרגיש מוזר אבל הוא לא נעלב כול כך מדברי דודו כך שיכול להיות שזה צדק.

כשהארי נכנס לדרך פריווט הוא נדרך, הרחוב היה עבורו כזירת קרב, המקום בו נמצא האויב, והוא בתוכו. כשהיה צעיר יותר היה הארי מדמיין שהבית שהספרה ארבע מוטבעת על דלתו אינו אלא מפקדה של כוחות אויבים והדארסלים הם חייליהם. הארי המשיך ודמיין שהוא שייך לצד הנגדי במלחמה הצד של הטובים, כמובן, ושהוא הושתל במשפחת דארסלי כדי לרגל אחרים ולאחר לצאת עם המידע כדי להתקבל בחיק משפחתו האמיתית והאוהבת שהפרידה ממנו הייתה עבורם קשה מנשוא. היו פעמים שהארי ממש האמין בזה.

הארי עמד כמה דקות מול דלת הכניס ה לפני שנשם נשימה עמוקה ולחץ את ידו אל ידית המתכת, מניע באיטיות את דלת העץ וסורק את המבואה הריקה במבטו. הדבר היה הגיוני כי דאדלי הלך לאחד החברים שלו ישר אחרי בית ספר וכי הדוד ורנון עדיין היה בעבודה וכי הדודה פטוניה בטח עסוקה מדי בניקיון או ציטוט או פטפוטי סרק עם השכנה מבית מספר שש. הארי חייך לעצמו חיוך קטן ודרך על שטיח הכניסה.

חדר השינה של הארי היה ארון קטן מתחת למדרגות. הארי ממש שנא את הארון ולא בילה בתוכו שנייה יותר משהיה חייב, אולי רק בבקרים בהם היה עייף מאוד כי שנתו נדדה בלילה שקדם להם או כי הוא התעקש לסיים לקרוא באור פנסו את הספר שהשאיל מספריית בית הספר. בכול מקרה גם אז הוא לא התמהמה שם רבות כי אם הוא לא יצא הדודה פטוניה הייתה מתחילה לכעוס ואז הדוד ורנון היה כועס ואז דאדלי היה מחליט לנקום והארי היה מבלה את שארית היום בריצה והתחבאות.

בדרך כלל, כשהארי הגיע לבית הוא הכין לעצמו סנדוויץ' או אכל את המנה המוכנה שדודה פטוניה הכינה לו ולדאדלי מבעוד מועד אאבל היום הוא לא היה רעב. הארי שקל לאכול רק כדי שיהיה לו תירוץ לשבת מול השולחן במטבח, ובכך למנוע את גירושו הבלתי נמנע אל חדרו, אבל דודה פטוניה שניקתה חרישית את הכיור לו נראתה להוטה לצעוק עליו והארי חשב לעצמו שהיא בטח לא תכעס מאוד אם רק יישב מול השולחן ויסיים את התפזורת שמצא זרוקה בספרייה. היא לא הייתה מעניינת במיוחד, הוא ציין לעצמו, ועסקה בחיות שאת רובן הארי הכיר רק מסיפורי ילדים ואיורים אקראיים אבל היא בהחלט הייתה עדיפה על ישיבה בחוסר מעש ובהייה בקיר.

לאחר כרבע שעה התפזורת הושלמה ולהארי לא היה עוד תירוץ להימצאותו מול שולחן האוכל, הוא החל מעט להילחץ אך מיהר להוציא מחברת מתיק והעמיד פנים שהוא כותב בה למרות שבעיקר צייר. הארי הרבה לצייר במחברות, מוריו העירו על כך מספר פעמים, הוא היה תלמיד שקדן ותמיד הכין את שיעורי הבית שלו אך לא נראה קשוב בשיעורים והתקשה להתרחק מצרות. אם מישהו היה טורח לשאול את הארי מה היא דעתו בנושא הלה בודאי היה עונה לו שהוא מצטער שהוא לא מקשיב מספיק טוב אבל השיעורים נורא משעממים ואולי אם גברת שלווד תקריא להם פעם אחת קטע מסיפור קצת יותר מצחיק אולי הוא יוכל להתרכז. אבל אף אחד לא שאל את הארי לדעתו אז הוא פשוט שתק.

הזמן חלף בחוסר מעש, מדי פעם הארי שלח מבטים מהססים אל הדודה פטוניה שכעת טאטאה את המטבח במרץ, שיערה הבהיר אסוף לפקעת על עורפה ועיניה מרפרפות על המרצפות המבהיקות. היא נראתה כאילו לא איכפת לה שהארי שם. זהה הפתיע אותו, כי דודיו מיעטו להתעלם ממנו כשרבץ במטבח ובסלון, הם העדיפו לגרש אותו מחוץ לטווח ראייתם.

"רעב?" נשמעה לפתע השאלה. הארי היה כול ככך מופתע עד שלרגע הסתובב לאחור בחיפוש אחר אישה אחרת שאולי שאלה אותו את השאלה הקצרה.

"אממ, כן, קצת," ענה הארי לבסוף בהיסוס, כמחכה שהדודה פטוניה תתחיל לצרוח עליו לפתע או תהפך לדרקון.

"יש מעט פשטידת ירקות מאתמול במקרר," אמרה לו הדודה בלי להישיר אליו מבט, עיניה הקטנות מצמצו מספר פעמים כשקרן שמש מציקה חדרה אל החדר וסנוורה קלות את הארי ודודתו.

"אה, תודה," מלמל הארי ופנה אל המקרר כדי להוציא את שאריות הארוחה. לאמתו של דבר הנער לא היה רעב כלל אבל התנהגותה האדיבה של הדודה הייתה זרה לו והוא רצה להתענג עליה כול עוד נמשכה.

אחרי זה הטלפון צלצל והדודה פטוניה רצה לענות לו. היא דיברה שעה ארוכה עם מישהי בשם אליסון שחיפשה אופניים חדשים לבן שלה בעוד הארי אוכל את הפשטידה נטולת הטעם בחוסר רעב, מפנה אותה לכיור, שוטף אותה ביסודיות ולאחר חוזר אל השולחן, מבין שלא נותר עוד דבר שימנע מדודתו לשלח אותו מעליה.

"סיימת?" היא שאלה לאחר שסיימה את השיחה עם ידידתה.

"כן," ענה לה הארי בטון לא מרוצה, משחק באצבעותיו בניסיון לחשוב על משהו שיוכל לעשות עכשיו.

"יופי," ענתה לו בפיזור נפש הדודה ויצאה מהמטבח, מלטפת את ראשו של הארי כבדרך אגב תוך כדי. לרגע הארי קפא, המגע היה זר לו. הדודה נגעה לעיתים בשיערו, לעיתים קרובות למדי, אבל מגעה מעולם לא היה עדין כפי שהיה כעת והוא מעולם לא חש את הרצון העז הזה שגעה כעת בקרבו, שתחזור ותיגע בשיערו בשנית, תלטף את מצחו, אפילו את הצלקת האדמדמה ותישק לו קלות על לחיו. הארי יכול היה ממש לדמיין את עצמו, נרתע ממנה כפי שדאדלי עשה כול פעם שניסתה לנשק אותו אבל לא להתרחק הרבה כדי שלא באמת יצליח לעצור אותה. הארי כול כך קיווה שזה יקרה.

אבל הרגע חלף והארי נותר לשבת לבדו מול השולחן, בוהה בקיר ותוהה חרישית מה בדיוק קרה באותו הרגע.

למחרת היה יום גשום.