ימים של שקט- סונגפיק

"הארי? הארי!"

הוא נשען על גזע עץ ליד ביתו בשעות הדימדומים, וחיכך את רגליו היחפות בדשא הירוק.

הנה הם באים ימים של שקט
אחרי הרעש הגדול והנורא
אפשר לנוח קצת על המרפסת
ולאסוף את שברי הסערה.

"הארי?"

הוא העביר יד על מצחו, עובר על קווי המתאר של הצלקת. כמה סבל, כמה עצב, כמה מוות נגרם בגלל האדם שטבע את הסימן הזה על מצחו.

ועכשיו זה נגמר.

הנה הם באים ימים של שקט
כבר שכחתי איך שהם נראים
אפשר עכשיו לפתוח את הדלת
לשלוח אל הרוח ציפורים.

"הארי, הכל בסדר?"

הוא הרים את מבטו, מביט היישר אל עיניים חומות מנחמות. "ג'יני," הוא לחש. היא הצטרפה אליו, מתיישבת בקלילות לצידו ומשלבת את ידה בידו.

"על מה חשבת?" היא שואלת בנימת תוכחה.

הוא עצם את עיניו ארוכות. "על המלחמה," השיב לבסוף.

היא הנהנה, לוחצת קלות על ידו. "אבל זה נגמר. תשאיר את זה מאחורה. עידן חדש נפתח עכשיו."

הנה הם באים ימים של שקט
נצא אל החלון לראות
אם כלו כבר המים
אולי כבר יש באופק אדמה
זוגות זוגות
נצא זוגות זוגות
נביט אל השמיים
נחכה ביחד ליונה.

"אבל...." גרונו נשנק, והוא התאמץ לדבר. "אי אפשר לשכוח אותם."

ג'יני משכה את ידה מידו. "הארי, אנחנו לא שוכחים אותם. בכלל לא. אבל תחשוב האם פרד היה רוצה שנחשוב עליו לעד."

"אבל..." קולו של הארי נשבר. "פרד, טונקס, לופין, סנייפ, דמבלדור, סדריק, מודי-"

"הארי," אמרה ג'יני בעדינות.

הוא התפרץ, לא מסוגל להכיל זאת עוד. "-סיריוס, ההורים של נוויל, דובי-"

"הארי!" קראה ג'יני.

"ההורים שלי!!!" הארי צעק אל החושך שהחל לרדת.

"אבל הארי." ג'יני הניכה את ידה על בירכו. "הם לא עזבו אותנו. הם כאן." היא טפחה על החזה של הארי, במקום בו אמור להימצא ליבו.

הנה הם באים ימים של שקט
אחרי שכבר איבדנו את הכל
תשב איתי עכשיו על המרפסת
תבכה איתי ביחד על אתמול.

הארי הפנה את ראשו אליה. "את צודקת," אמר לאחר שתיקה ארוכה.

"מובן שאני צודקת." היא חייכה אליו, מנסה לעודדו. "אני תמיד צודקת."

שבב קטן של חיוך.

היא קמה, מנערת ממכנסיה את העלים היבשים. "בוא ניכנס הביתה. כבר מאוחר. טדי בוודאי תוהה לאן נעלמנו."

הארי ליטף את שיערה האדום בהיר. "את יודעת, ג'יני?" הוא התקרב אליה, מצמצם את המרחק ביניהם. "את הדבר הטוב ביותר שקרה לי בחיים."

הנה הם באים ימים של שקט
שנינו כאן ביחד על ההר
המים כבר ירדו ויש גם קשת
אפשר לקום, סוף העולם עבר.

הוא הצמיד את שפתיו לשפתיה, מחבק אותה בחוזקה, ובאותו זמן בוכה, דמעותיו זולגות על לחייו. לאחר חצי דקה ג'יני פסעה צעד אחורה, הביטה בו בשקט ולחשה, "אני אוהבת אותך."

הוא שילב את אצבעותיו באצבעותיה וידע שהכל נגמר, ושאין עוד על מה לבכות.

אז הוא הביט קדימה, אל האופק, וחייך, חופשי מדאגות, בפעם הראשונה זה 18 שנה.