סיריוס בלק באזקבאן

היה זה עוד יום מדכא באזקבאן, בלק הרגיש שהוא משתגע ואין לו עוד סיכוי אחד קטן שישרוד בקרבת הסוהרסנים.

אך לא הייתה לו אף תקווה אחת, הוא הרגיש חסר אונים ושלעולם לא יצא מאזקבאן. הוא ראה איך הסוהרסנים חולפים על פניו בצמרמורת. ורצה פשוט להפוך לאנימאג ולברוח משם, למרות שידע שאין שום תועלת לנסות אפילו כי ברור שזה לא יקרה, הוא הרגיש שהוא רוצה לצרוח אבל ידע מה יקרה אם יעשה זאת. הוא החליט לשתוק, למרות שהיה בטוח שאין עוד קוסמים או מכשפות שסובלים ברגעים אלה ממש יותר ממנו.

הוא שמע את האסירים האחרים משתגעים אך ידע שלו אין סיבה להישתגע הריי הוא חף מפשע, ובכל זאת חשב בליבו איך זה שהוא כלוא פה שנים והסוהרסנים לא שמים לב שהוא האסיר היחיד שלא משתגע.

המחשבה נשכחה מלבו ברדת הערב, היום חשב... היום משחק גמר הקווידיץ'. אמר לעצמו כאילו רק עכשיו ניזכר. קווידיץ' היה הדבר האהוב עליו ביותר.

הוא הרגיש שבא לו לברוח רק כדיי לראות את המשחק אבל עצר את עצמו כשדימיין איך האנשים יגיבו, וכך עוד ליל חלף.

למחרת בבוקר הסוהרסנים באו לקרבתו בלק הרגיש איך הוא מתכווץ לאט לאט.

אך למעשה הם עברו אותו והתקדמו לאסיר שאחריו, הוא הרגיש איך הם מתקדמים והאסיר שאחריו השמיע ציוץ פחד.

נשמע רעש מלחיץ והוא הרגיש את שאיבת הפרצוץ המפחידה של הסוהרסנים הוא רק ניסה לדמיין איך האסיר המסכן נראה עכשיו, מדוכא ומפוחד יותר מכל דבר אחר. הוא שוב שמע את הסוהרסנים מתקרבים עליו אך למזלו הרב שוב חלפו על פניו מבלי אפילו להביט לכיוונו.

הוא נרגע אך עדיין הרגיש בלבו פחד קלוש בסיכויים רבים. הוא שוב ניזכר במחשבותיו הרבות והעצובות, ושוב הרגיש צורך חזק מאוד לצעוק הפעם כמעט בעצמו אך יצא לו רק ציוץ קטן מהפה, ולמזלו גם את זה הסוהרסנים לא שמעו או לפחות חשב כך... כי חמש דקות אחר כך הוא שוב שמע את הסוהרסנים באים והפעם היה בטוח שלכיוונו. ובאמת הם היתקדמו ישר עליו והפעם כבר הכין את עצמו חזק לשאיבת פרצופו, והינה שני סוהרסנים באו ישר עליו וסיריוס הרגיש תחושה ממש לא נעימה בפרצוף, וידע שעכשיו האסיר אחריו מרחם רק עליו. בזמן שאיבת הפרצוף של בלק שוב המחשבות היתרוצצו במוחו, והפעם לא הישתלט על עצמו הוא תפס בשרבטו המורחק והפך לאנימאג של עכברוש ובריצה מהירה ברח מאזקבאן ושום סוהרסן לא הצליח לזהות אותו.

 ולמזלו הגדול באזקבאן היו הרבה מאוד עכברושים ככה שלא הייתה לא שום בעיה להיכנס לאחד החורים ולצאת מאזקבאן.

רק שהוא היה בטוח שכבר עבר כמה קילומטרים מהמקום שוב הפך את עצמו לבן אדם, הוא רק חשב לעצמו כמה שנים יצטרך להישאר באזקבאן אם יתפסו אותו. בטח למאסר עולם חשב לעצמו.

הוא היתעלם ממחשבה זו בתקווה שלא ימצאו אותו הוא הלך ימים רבים בקושי גדול עד שיום אחד, הרים את מבטו ולא האמין למראה עיניו הוא הגיע להוגוורטס!

לא שזה שימח אותו ממש לא, ההפך הוא ידע מה דמבלדור יעשה לו אם יגלה שהאסיר הגדול ביותר נימצא בקרבת תלמידיו.

ולשם כך שוב לבש את צורת העכברוש וניכנס ליער האסור בשקט כדיי שאף אחד לא יזהה אותו וכמובן שלא היה יכול שלא לשים לב לכמה היפוגרפים וחדיי קרן בדרך אך העדיף להיתעלם, הוא העדיף שאפילו חיות לא יזהו אותו [אפילו בתור עכברוש]ודאג לכך תמיד. וכך כמעט שנה הוא גר ביער האסור למרות שידע שהוא הראשון שברח מאזקבאן, ושכולם מפחדים ממנו. ואפילו שבטח החדשות לא יתפרסמו רק בעולם הקוסמים הוא תיאר לעצמו שכבר בעולם המוגלגים הוא יפורסם,

אך ידע כי אף אחד לא יודע איך הוא נראה, ובכך חיי לו כמעט שנה ביער האסור חיים מאושרים.