משפט ומאסר

אמילי לא דמיינה לעצמה אף פעם בחייה שיקרה לה דבר כזה. זה היה דבר בלתי נתפס, כמו אותו היום שהאגריד הגיע לביתה עם המכתב ההוא ששינה את חייה.

היא מכשפה. מכשפה אמיתית. לא כמו השטויות האלה שמשרד הקסמים פרסם לאחרונה, על זה שיש אנשים שמסוגלים לגנוב קסם מאנשים אחרים. כן, אמילי הייתה בת מוגלגים.

היא הייתה נערה רגילה לכל דבר, שציפתה לשנת הלימודים הבאה שלה בחטיבת הביניים, שהיא גילתה שהיא מכשפה. כזאת התלהבות והתרגשות הציפו אותה, ועכשיו היא מרגישה כאילו כל זה אירע לפחות לפני אלף שנה, ואפילו יותר. היא לא הייתה יכולה לעלות על דעתה שדווקא עולם הקוסמים, עולם שתמיד העריצה והייתה גאה בעצם שייכותה לעולם הזה, דווקא הם מסוגלים לעולל לה דבר כזה.

היא וכל בני המוגלגים צריכים להתייצב לפני בית משפט במשרד הקסמים, שם יקבע להם גורלם. כמובן שאמילי ידעה שזה-שאין-לנקוב-בשמו עומד מאחורי כל העניין, אך עדיין היה לה קשה לעכל את זה.

להישלח לאזקאבן לשארית חייה? למה?

"הבא בתור !" אמר  שומר שעמד ליד חדר המשפט. אמילי קמה מהספסל שעליו ישבה, וכנראה יישבו עליו עוד הרבה מסוגה, והלכה באיטיות לכיוון חדר המשפט.

היא התיישבה על כיסא גבוה ושחור, שמשני מסעדיו נתלו זוג שלשלאות מקרקשות שנעו בעצבנות לכיוון ידיה אך לא סגרו עליה. כשאמילי הרימה את מבטה מעלה אל התקרה הגבוהה, היא התרשמה לראות שמשרד הקסמים השקיע והביא לפה עשרות סוהרסנים, כדי לגבור על הנאשמים במקרה על מרד. הרי כולם יודעים שכדי להבריח סוהרסן, יש לחשוב על משהו שמח, וכיצד ניתן לחשוב על משהו שמח בתקופה הזו?

אלו זמנים אפלים וחשוכים.

"אמילי אליזבת'?" שאלה השופטת בעלת הקול הילדותי למדי והמתוק עד כדי מוות, שדמותה הזכירה יותר מכל קרפדה. שמה היה דולורס אמברידג', האישה לימים התפרסם כי הייתה אוכלת מוות בעצמה.

"כן." ענתה אמילי ברעד. היא הייתה בסך הכל בת שבע עשרה. צעירה מדי...

"בתם של פרנק ולואיס אליזבת'?"

"כן."

"שרביט מעץ אלון, 25 סנטימטרים, אינו גמיש בכלל. האם זהו תיאורו המדויק של שרביטך?"

"כן."

"אז תגידי, גנבת," היא הטיחה בה וקולה המתוק התחלף בקול מבשר רעות, אכזר. "למה גנבת

קסם?"

אמילי רצתה למות באותו רגע. היא ידעה שאין דבר כזה גניבת קסם, וזהו גיבוב של שטויות. אבל אולי, מבלי משים, בטעות גמורה, היא לקחה קסם ממישהו.

"עני לי !" אמברידג' צעקה כמטורפת ודפקה על השולחן, התנהגותה כעת הזכירה במקצת את בלטריקס לסטריינג'.

 אמילי אזרה אומץ ואמרה, "לא גנבתי קסם."

אמברידג' רכנה כעת לכיוונה של אמילי מאחורי שולחן השיפוט, ואמרה בלי קול:  "שקר."

"אני לא משקרת !" צעקה אמילי בקול רועד, מפתיעה את עצמה.

"תסתמי את הפה ! קרושיו !" אמברידג' צעקה.

אמילי הרגישה תחושת כאב וסבל נוראיים; היא הרגישה כאילו את בטנה נדקרת באלפי סכינים, ואת ראשה נבקע לשניים. אמילי זרקה את עצמה על הרצפה, צורחת בקולי קולות את רצונה העז למות. הסוהרסנים שאבו שמחה עילאית מהמחזה וניסו ממקומותיהם לשאוב ממנה קצת אושר, את המעט שעוד נותר לה. לפתע, בבת אחת, כשם שהוא בא, הכאב האיום הפסיק.

"קומי, בוצדמית מזוהמת !" ציווה עליה אוכל מוות רעול פנים.

"לא- לא יכולה-ה.." היא נאנקה בכאב וחיבקה את עצמה בעודה שוכבת על הרצפה הקשה והקרה.

"קומי או שאהרוג אותך !" הוא ציווה ואמילי ראתה דרך חריצי עיניה המטושטשות את שרביטו שכיוון אליה.

בבכי בלתי פוסק היא קמה על רגליה, מכתימה את לחיה היפות והעדינות בשבילים של דמעות שקופות ומלוחות. שני ידיים קפואות אחזו בה לפתע, וכמעט שהתעלפה כשראתה בצידי גופה שני סוהרסנים. הסוהרסנים גררו אותה אל מחוץ לחדר המשפט, ויצאו אל מסדרון חשוך ואפל.

"את עוד תתגעגעי למקום הזה..." היא שמעה לחש חנוק מימינה. זה היה הסוהרסן.

אמילי, מוכת תדהמה ופחד, עצמה את עיניה והתעלפה. הסוהרסנים שלחו שניהם יד פנויה קדימה לאוויר, ובתנועה אחת מהירה, משכו את ידם חזרה לגופם, ואז אל קפלי בגדם. הם נעלמו בשם בקול פקיעה חלוש, מלווה בעשן שחור וסמיך, שעל העשן נישא סמל של גולגולת.