היום האחרון

קייט קייהיל לעולם לא תשכח את היום הזה

זה היה היום האחרון שבו אמא שלה הייתה בריאה. היום האחרון בו הייתה מאושרת.

זה התחיל בשיעור כישוף, אחד השיעורים הנדירים שאמא שלהן העבירה להן. היא ומורה ישבו בגן הורדים מול אמן, שלמדה אותן, בעוד טס, שעדין לא היה ידוע אם היא מכשפה, מביטה בהן בריתוק. הן למדו לעשות כישוף אשליה של שינוי צבע.

זה היה אמור להיות רק שיעור, אבל היום היה מקסים מכדי שקייט ומורה יבלו אותו בלמידה בלבד. זו הייתה תחילת האביב. השמיים היו כחולים, והשמש בהם נצצה בחמימות נעימה אבל לא מעיקה. הציפורים צייצו בין העצים, והפרחים שקייט ואמה טפחו באהבה פרחו בכל גווניהם היפהפיים. קייט, שישבה בין הצבעונים בשמלתה הכחולה, הרגישה מלאת מרץ ועליזות, וכמוה גם מורה.

אחרי כרבע שעה של כשפי אשליה קייט העליזה, שהייתה בוגרת יותר ומנוסה יותר בכישוף, התגרתה במורה על כך שהתקשתה בהפיכת הענף שאותו כשפה לורוד. מורה, בתגובה מהירה, צבעה את צמותיה הבהירות של קייט בירוק.

קייט ביטלה במעט מאמץ את הכישוף, ופרץ רוח שטות הסתערה על אחותה ונסתה לדגדג אותה. מורה נמלטה בזעקה מעושה.

כעבור זמן קצר שתיהן ואמן כבר רדפו זו אחרי זו ברחבי הגן בעוד טס, שהיתה צעירה מאוד ולא יכלה לרוץ הרבה, צופה בהן בחיוך ומעודדת אותן.הן הטילו כישופי אשליה לכל עבר בעודן רצות, וצבעו את הגן בשלל צבעי הקשת.

קייט רצה אחרי שערה האדמוני של מורה, מנסה להתחמק מקול רגליה הרצות של אמה מאחוריה. היא שמעה את טס קוראת בעליזות "קדימה קייט! תפסי אותה!". היא צחקה בעליזות ובהנאה, ושמעה את אמה ואת מורה צוחקות אתה, מתנשפות מהריצה. "נובו" היא קראה, גורמת לשיח הפרחים שלפניה להפוך כתום. כעבור רגע פסים סגולים עיטרו אותו, תוצאת כישופה האילם של אמה.

כעבור זמן קצר ארבעת התיישבו, מצחקקות, על הדשא הירוק הבוהק. הן שתו מיץ מתוק וצונן, סייעו זו לזו לבטל את כשפי האשליה שצבעו כל פינה בגן ושוחחו על המאורע האחרון שקרה בכפר, על הספר החדש שמורה קראה, על מה עשה הדובי של טס היום, על זן הפרחים החדש שקייט ואמה רצו לגדל...

הן היו כל כך מאושרות באותו יום.

הן לא ידעו עדיין כמה אכזרי העולם מסוגל להיות. הן לא ידעו כמה אכזריות מסוגלות הן להיות.

עכשיו הן כבר יודעות.