Safe and sound

והפעם פרק ארוך יותר.
דרך אגב: פרק זה מוקדש לעורבני חקיין ולדרמיוני שולט, שהגיבו בפרק הקודם. 

נמצא דרך
 

בערב יום מסיבת חג המולד, נצרתי בליבי הבטחה- אני לעולם לא אתן לבנות להכין אותי למסיבה יותר. אף פעם.
 

אחרי שיעור כפול בשיקויים עם סלגהורן, שיעור אחד של תורת הצמחים ושיעור אחד של שינוי צורה, השיעור האהוב עליי, הלכנו סאם, סקרלט ואני לאולם הגדול, והתיישבנו בקצה שולחן רייבנקלו, המקום הקבוע שלנו. סאם קיפצה מהתרגשות כל הדרך לשולחן, מתעקשת שעליה לארגן אותי לפני המסיבה הערב. "אם את תהיי יפהפייה, את תתחילי לצאת עם רמוס, ואז תוכלי לגרום לסיריוס להציע לי לצאת איתו!" היא הייתה חוזרת ואומרת, כאילו שאם היא תחזור על זה היא תשכנע אותי. ברור לחלוטין שאני, טוב, לא ממש הסכמתי איתה, וזאת בעיקר בטענה שהוא כנראה יחשוב שאני לא נחמדה או לא יפה בערך בשנייה הראשונה שניפגש. התיישבנו שלושתנו בעוד סאם קפצה על העוף בתנור וסקרלט הוציאה מתיקה את ספר הכשפומטיקה שלה וגומייה, בה אספה את שיערה שבהק בשמש החורפית בגוון הברונזה. "אני," פצתה סקרלט את פיה לראשונה מאז התחיל מסע השכנוע. "לא ממש מבינה את כל ההתרגשות. תלבשי ג'ינס, חולצה וסוודר נחמד ופשוט תלכי לשם. זה לא משהו שדורש השקעה מרובה."

סאם נראתה כאילו היא מתחלחלת. "איך את יכולה לחשוב ככה?" היא קראה. "אופנה ויופי זה בין הדברים המושכים ביותר באישה, לא?" היא הפנתה את ראשה לעברי. "חשבתי שזה קסם אישי ואופי ידידותי," מלמלתי, אבל סאם השתיקה אותי במבט מאיים. "אני לא יודעת," ענתה סקרלט בתמימות האופיינית לה בעודה קוראת בספר הכשפומטיקה שלה. "אני לא חושבת שצריך להשקיע כל- כך הרבה זמן ורצון על התארגנות למסיבה."

"משוגעת," פסקה סאם, מבטאת כל הברה בנפרד. היא הניפה את שיערה הארוך מעבר לכתפה, והתחילה לאכול את העוף ברוטב שהעמיסה קודם לכן על צלחתה. הסתכלתי על סאם, מצפה שהיא תמשיך את הוויכוח, אבל כשנוכחתי לדעת שלא, הסבתי את מבטי לצלחת שלי והתחלתי לאכול את הפירה שהיה מונח שם במשיכת כתפיים.

ישבנו בדממה מוחלטת במשך עשר דקות, עד שלאולם התפרצה בת מרוגשת ורועשת במיוחד- ג'נה. היא בחנה את שולחן רייבנקלו, וכשאיתרה אותנו, רצה אלינו בצהלות שמחה והתיישבה לשולחן בתנופה. "אז," היא קראה, על גבול הצועקת. "שמעתי שמישהי פה," ועכשיו היא דחפה אותי בכתפה. "השיגה דייט עם רמוס לופין הקונדסאי," היא חייכה חיוך רחב. "אמת, או שקר?"
 

סקרלט גיחכה וסאם הסתכלה לעברינו בהתלהבות. "אמת, אמת," מלמלתי בחוסר התלהבות ברור. "אז בואי!" היא קראה בהתלהבות בעודה נוטלת את המזלג מידי וזורקת אותו על השולחן. היא אחזה באמת ידי והתחילה לזנק החוצה מהאולם, כשמאחורינו דוהרת סאם המשולהבת והולכת סקרלט, שמלמלה לעצמה משוואות בכשפומטיקה בין הצצות למיקום אליו אנו רצות.

שעתיים לאחר מכן, ישבתי על המיטה שלי במגדל רייבנקלו, מוקפת בערימות בגדים לא שלי, לאחר ששלי עברו בדיקה מדוקדקת והוכרזו כ-'לא מספיק טובים' על ידי סאם.
 

סאם וג'נה הסתכלו עליי ודיברו ביניהן בעוד סקרלט ישבה וליטפה את חתוליה, קראה על המיטה שלה ומדי פעם העירה הערות אקראיות על בגד זה או אחר. "אדום, נכון? זה ממש יבליט לה את העיניים, והן כל- כך מיוחדות, הן פשוט חייבות לבלוט. חוץ מזה, זה ישתלב נהדר עם העור הלבן שלה,"  אמרה ג'נה. סאם נראתה מאושרת. "אווו, וזה יהיה מדהים עם השיער שלה! את כל- כך צודקת ג'נה, אדום זה הצבע שלה!"
 

"גם אם אדום הוא הצבע שלה, אני רוצה לציין שאני לא ממש חושבת שתמצאו כאן משהו," היא עקמה את אפה וקמטה את מצחה בעודה חוזרת לספר שלה. סאם וג'נה הסתכלו עליה במבטים זועפים והיא משכה בכתפיה וחייכה חיוך יודע- כל, דבר שזיכה אותה בנזיפת השתקה קלה. "אני חושבת," הרהרה סאם בקול רם." אני חושבת שיש לי שמלה ממש מדהימה שתתאים לך בדיוק! היא איפשהו בערימות. אתן לא תוכלו לפספס. היא ממש מושכת תשומת לב," ג'נה מיד התנפלה על הערימות בהתלהבות, וסאם מיד אחריה. סקרלט הנידה את ראשה באכזבה כביכול, ורק אני זכרתי להעיר- "היי בנות? אני בטוחה שהשמלה מדהימה, אבל אני רוצה לציין שהיא בטח תהיה גדולה עליי בחזה ובאורך," סאם הנידה את ראשה והפסיקה בחיפוש. "לא, היא אצלי בערך מגיל שלוש עשרה, ואז הייתי במידה שלך היום, בערך," היא המשיכה לחפש בעודה מדברת. "חוץ מזה, היא ממש נמתחת ו-" היא שלפה מהערימה האמצעית, שהייתה על מיטתה שלה, פיסת בד בצבע ארגמן. "הנה היא!" קראה ג'נה את המובן מאליו. "באמת?" קראה סאם בלעג. "כי לא ראינו אותה קודם, אה?"
 

ג'נה הנידה את ראשה, וזרקה לעברי משהו ורוד עטוף בבד לבן. כשזה פגע בי, הבנתי מה זה- מגבת לבנה ורכה, שמפו, מרכך ותחליב רחצה בריח ורדים ורוזמרין. "עכשיו," הודיעה סאם. "את נכנסת למקלחת, מתקלחת ומתנגבת, ואז לובשת את השמלה האדומה שלך. מובן?"

הסתובבתי למקלחת בעודי אוחזת במגבת ואחרי ארבעים דקות של מקלחת, שאת רובן ביליתי בניסיון לשחרר את הקשרים שבשיערי, יצאתי כשיערי מלופף במגבת וכשלגופי השמלה האדומה. למען האמת, סאם צדקה. השמלה באמת הייתה מדהימה. היא הייתה צמודה עד המותן ומשם התנפנפה בגלים שדמו לאש. היא הגיע עד קצת מעל לקרסוליי ושרווליה הגיעו עד שורש כף- ידי, אך היו עשויים מתחרה בדוגמת סלסולים. היא התאימה לי, והיא אפילו שיוותה לגופי צורת גיטרה, אבל הרגשתי בה די משונה. כאילו זו לא באמת אני לובשת את השמלה. ברור לחלוטין שכשיצאתי סאם וג'נה החלו לצרוח מרוב התרגשות, ואפילו סקרלט אמרה שהשמלה נחמדה (לפחות נראה לי, כי תוך כדי היא גם נאבקה עם אלכסנדר, החתול- הנאה- אך- עושה- הצרות שלה בעוד טטיאנה האצילית והיפה ישבה וליקקה את כפותיה). אבל משהו עדיין הרגיש לי לא נכון.
 

התכוונתי להישכב על המיטה, אבל ברגע שהתיישבתי תפסו אותי סאם וג'נה והתחילו לעבוד לי על הפנים והשיער. ג'נה ישבה והתעסקה בשיערי בעוד סאם מרחה לי איפור. אחרי יותר משעה, שבמהלכה נכנסו ג'נה וסאם גם הן בתורות למקלחת, ואחרי יותר מארבעים תסרוקות שונות, הן שיחררו אותי בכדי לבחור לי נעליים ותכשיטים. הצצתי במראה, ולא האמנתי למראה עיניי.
 

מולי עמדה בחורה מדהימה, לבושה בשמלה אדומה מרהיבה שנראתה כמו נחשולים של אש סביב רגליה הלבנות. שיערה הכהה נשאר פזור ומתולתל על גבה בעוד קצותיו נלקחו ונקלעו לצמת חבל שנקשרה בסרט ברונזה בקצה. עיניה אופרו בקווי שחור דקיקים שבדקיקים ונראו גדולות ומרשימות כתוצאה מהגודל ששיוו להן הריסים הארוכים. שפתיה נצבעו בצבעי הדובדבן ועצמות לחייה נראו גבוהות יותר מתחת לעינה הכחולה, שנראתה כחולה מתמיד ומתחת לעינה החומה- זהובה, שצבע הענבר שבה בלט בפעם הראשונה. לראשונה בחיי הרגשתי כמו מישהי אחרת. כמו מישהי יפהפייה. המשכתי להתבונן בי עד שסאם וג'נה הסבו את תשומת ליבי לבחירת התכשיטים. לבסוף ענדתי צמיד ברונזה עדין ונעלתי נעליים שטוחות שנבחרו על ידי התעקשות מסוימת מצידי שנבעה מהתנגדות עזה לעקבי עשרה סנטימטרים.
 

בשעה שבע ורבע, חצי שעה לפני שהייתי אמורה לחכות לרמוס, הייתי מוכנה.
 

*** 
 

בזמן שסאם וג'נה היו עסוקות בבחירת בגדים לעצמן, התגנבתי למיטות שלי ושל סקרלט, שבשנה השלישית חיברנו את כילותיהן יחדיו כדי שנוכל לדבר בפרטיות וגם בכדי להסתיר את המקום הסודי שלנו מחוץ לחלון. הבטתי על החתולים של סקרלט שנמנמו שניהם על מיטתה ואז חלצתי את נעליי ובזהירות המירבית העברתי רגל אחת מעבר לאדן החלון ולאחר מכן את הרגל השנייה, עד שכל גופי התחתון נמצא מחוץ לחלון.
 

"אז איך זה להיות במרכז העניינים?" נשמע קולה של חברתי הטובה, סקרלט. במקרים אחרים הייתי חושבת שחברה ששואלת את זה מקנאה, אבל סקרלט נשמעה רק מתעניינת, נבונה ותומכת, כמו תמיד. "נוראי," עניתי בקול זועף במיוחד. "אני מרגישה כמו בובה שמלבישים ומאפרים, וזה פשוט מרגיש רע."

"ואת?" העברתי את נושא השיחה אליה, מסתובבת על אדן החלון עד שאני רואה אותה לראשונה, יושבת כשרגליה משתלשלות מאדן החלון שהוגדל בקסם שעשתה סקרלט בשנתנו השלישית. למען האמת, אני לא מבינה למה רמוס לופין הציע לי ולא לה. אם הוא בעניין של הבחורות מרייבנקלו, סקרלט היא דוגמה ומופת לאחת כזאת, אם הוא בקטע של בחורות נחמדות, אז הפלפאף מלא בכאלו ואם הוא מחפש בחורות יפות, אז הוא השתגע לחלוטין. יש כאלו שאומרים שהעיניים שלי יפות, אבל אני חושבת שהן משונות מדי בצבען ובצורתן, שהיא צורה עגולה כמעה. פרט לזאת פניי קטנים מדי ואני נמוכה ושטוחה במיוחד. סקרלט, לעומת זאת, היא גאונה, חביבה אם כי ביישנית ויפה בצורה לא נורמאלית עם שיערה בגוון הברונזה, עיניה הירוקות- אפורות היפהפיות ותווי פניה העדינים שהזכירו במראם תווי פנים של פיה.
 

"את יודעת איך זה," היא אמרה, והעירה אותי ממחשבותיי. "קשה, אבל מתמודדים," היא הוסיפה, מרשה לעצמה להסיר את המסכה אותי היא חובשת כל יום. ליבי התכווץ בקרבו. אני מבינה אותה לחלוטין. בגיל שנה מתה אמה, אותה היא לא זוכרת בכלל, ובגיל שתיים עשרה, שנה לאחר שהגיעה להוגוורטס, נפתר אביה האהוב, והיא נשארה רק עם תמונות שיזכירו לה את שניהם. ליטפתי את זרועה בחיבה וחיבקתי אותה ביד אחת. "אני מבינה," אמרתי, ולא הוספתי מעבר. פרט לכך שהיא ואני שיתפנו אחת את השנייה בהכול, הייתה בינינו טלפתיה- חברית מוזרה שכזאת.

בזמן ששתקנו קפצה טטיאנה לזרועותיה של סקרלט והתרחקה רחוק ככל האפשר ממני, משום שהיא שנאה פחות או יותר כל אחד שהוא לא סקרלט. סקרלט נראתה טיפה יותר מאושרת בזמן שליטפה אותה והקשיבה לקול גרגוריה המרוצים.
 

"את יודעת מה אני חושבת?" היא אמרה, חובשת חזרה את המסכה המאושרת שלה. "אני חושבת שצריך לקשט פה טיפה. מה דעתך?" היא שאלה, משדלת אותי לעזור לה להחליף נושא. לא הבנתי איך היא מסוגלת לעבור כך מנושא לנושא אבל הערכתי אותה על זאת, מפני שהדיבורים הללו דכדכו את שתינו. "נשמע נהדר," הכרזתי. "מה דעתך על כמה פרחים? אני חושבת שזה יוסיף כל כך הרבה לקיר האבן של הטירה הישנה הזו."
 

סקרלט חייכה בהתלהבות. פרחים וצמחים היו בין נושאי השיחה החביבים עליה. "רעיון טוב!" היא אמרה. "מה את חושבת שכדי לשתול?"  השענתי את סנטרי על ידי כאילו אני מהרהרת בכך. "אולי וויסטריה*?" שאלתי, נוקבת בשמו של הפרח האהוב עליי. "וורדי פיפין מטפסים**? נראה לי שהם יוסיפו כל- כך הרבה צבע!" השתפכה סקרלט, וכך המשכנו לקרוא בשמותיהם של פרחים שאנו אוהבות.

"אז סיכמנו, אה? וויסטריה וורדי פיפין?" שאלה סקרלט אחרי כמה זמן. נשענו אחת על גבה של השנייה, מסתכלות על הכוכבים שבהקו בחשכה. "נראה לי שכן," אמרתי. "עכשיו רק צריך למצוא דרך לשתול אותם פה," הרחקתי את גבי ממנה והסתכלתי עליה בתהייה. "יש לך דרך?" שאלתי. עיניה בהקו בהתרגשות, והיא התחילה לדבר בדיוק בשנייה בה נשמעו צעקותיהן של ג'נה ושל סאם, שאמרו שאנחנו נאחר. הסתובבתי לפתח החלון, הורדתי את רגליי אחת- אחת על הרצפה, נעלתי את נעליי והסתובבתי לכיוונה. "את לא באה?" שאלתי. "לא," היא ענתה. "אני אשאר כאן".
 

התחלתי ללכת, ובשנייה שהתחלתי להסיט את הכילות, קראה לי סקרלט. "וביאטריס?" היא הפנתה אליה את תשומת ליבי. הסתובבתי לעברה במהירות. "נמצא דרך," היא חייכה, הרימה את ספר הכשפומטיקה שלה והמשיכה לקרוא בו, לאורם של הכוכבים.
 

__
 

* סוג של פרח מטפס. באנגלית: wisteria.

** סוג של ורד מטפס. באנגלית: pippin climbing roses.

תהנו!

הפרק הקודם		הפרק הבא