אלכוהוליסט

ריח חריף של אלכוהול נדף מהדירה הקטנה והעלובה שהשיג לעצמו דראקו מאלפוי באמצע ניו יורק.

דראקו שכב על הספה הירוקה המטונפת בכתמי אלכוהול. ישן. ומגהק.

הוא התהפך מתוך שינה והפיל את הבקבוק מידיו. הבקבוק נפל בחבטה קולנית, נסדק על הרצפה ונשאר שם.

פעמון הדלת של דראקו צילצל. הוא גיהק פעם אחת, פעמיים, מסרב לקום. בצלצול הרביעי הוא נכנע וקם.

דראקו שלנו כבר לא כל כך רזה, לא כל כך צעיר, ובעיקר- מעוצבן. הוא שוקל 150 קילו וכרסו הענקית מגיעה עד.. טוב, עד הדלת.

הוא קירח, בן 33 ורווק. לא שהוא אהב נשים במיוחד.

ישר שהוא קם היה ניתן להבחיו שהוא לא משתמש כמעט ברגליו. הוא פתח את הדלת וגילה אישה צעירה. הוא גיהק לה מול הפרצוץ והתכוון לסגור את הדלת.

"לא, לא, לא" היא חסמה אותו ופתחה את הדלת לרווחה, נכנסת פנימה בלי לחכות להזמנה מהאיש הרגוז והעייף. היא העוותה את פניה מהריח הנורא של האלכוהול.

" אלכוהוליסט, מה?" שאלה אותו. "כן" אישר דראקו וטפח על בטנו בגאווה. "אני חי בזבל". האישה עיוותה את אפה. "טוב, אממ, דרייק מאלפוי" היא הציצה בפנקס השחור שהחזיקה.

דראקו עיווה את פניו, חטף מידיה את הפנקס השחור ותלש את הדף. "זה ד-ר-א-ק-ו!" צעק בתוך אוזנה. האישה לא נראתה מבוהלת, כאילו ציפתה למצב מעין זה. היא פתחה דף חדש בפנקס ורשמה את שמו.

"דראקו", היא קמה." נעים מאד, שמי רייצ'ל". היא הושיטה את ידה ללחיצה. דראקו היסס לרגע, ואז לחץ את ידה. היא נשמה נשימה עמוקה. "טוב, אז אני כאן להתחיל בשיקום שלך" היא קצת רעדה. "שיקום?!"