כי לפעמים פשוט בא לי||פיקצר

"פרד. פרד תתעורר." קול לחישה נשמע ליד האוזן של ג'ורג'. זה התהפך וכיסה את ראשו בכרית.
"טעית בתאום." הוא מלמל ונחר.
"לא, פרד. זה אני, ג'ורג'."
ג'ורג' פקח את עיניו והתיישב, משפשף את גשר אפו. "אחי, תחזור לישון. אני ג'ורג'. למה אתה קורא לי פרד?"
הג'ינג'י שמולו מצמץ בבלבול והניח את ידו על ראשו של אחיו. "אתה חולה, פרד?"
"מה? לא! אם כבר אתה החולה מבינינו. תראה – " ג'ורג' הצביע על השידה שליד מיטתו, איפה שלי הדביק בשנתם הראשונה מדבקת-נצח הנושאת את שמם של התאומים, כדי למנוע בלבולים. "כתוב שם ג'ור- היי, רגע אחד." ג'ורג' מצמץ ושפשף את עיניו, לא מאמין למה שהן רואות.
"מה?" פרד – הרי הוא עצמו ג'ורג', הוא היה בטוח בכך – רכן אל השידה. "לומוס," מלמל וכיוון את שרביטו אל המדבקה. ואכן, התנוסס עליה 'פרד' גדול בכתב ידו המבולגן של לי.
"מה?" התבלבל ג'ורג'. "אחי, מה לעזאזל – היי, זה השרביט שלי!"
פרד בחן את מקל העץ הארוך שבידו. "לא, אני די בטוח שהוא שלי, פרד."
"אני – לא – פרד!"
גניחה נשמעה מכיוון המיטה שלידם והם התכווצו בחשש, אך לי חזר לנחור בחוזקה, ממלמל משהו על צמרורי-בית קטנטנים וורודים.
"זה דווקא רעיון לא רע, תאר לעצמך." אחיו התאום של ג'ורג' בחן את רגליו היחפות של לי שבצבצו מתחת לשמיכה לכיוונם, מכווץ את עיניו בריכוז. "צמרורים קטנים ו – "
"איך אני יכול להוכיח לך שאני לא פרד?" קטע ג'ורג' את פרד וחזר לנושא, זועם.
"אתה לא. אם אני ג'ורג' ואתה ג'ורג' אז מי פרד? לא, אתה חייב להיות פרד."
"אבל אני פרד – כלומר, ג'ורג'! אוף איתך, אין לי כוח לשטויות שלך." ג'ורג' חזר לשכב, טופח על הכרית.
"תרגע, אחי, ערימת הנוצות המסכנה לא עשתה לך כלום." פרד שלף את הכרית מידיו של אחיו ("היי, זה שלי!") ושם אותה על ברכיו, נשען עליה. "אם שנינו ג'ורג', אולי אתה רוצה לספר לי ששנינו פרד?"
"הלוואי שתרדוף אחריך קדרה." רטן ג'ורג'.
"תודה מקרב לב, אחי היקר." פרד שם את ידו על לוח ליבו ועפעף בעיניו.
"אין בעד מה, יקירי." אמר ג'ורג' ועפעף בעיניו גם הוא, מבט מטופש מרוח על פניו ושפתיו משורבבות. פרד עיקם בתגובה את פיו.
"אל תתעלה ותתנשא עליי."

- קאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאט!!!!! -

"אחי," אמר ג'ורג'. "זו לא תקופת הזמן הנכונה. פייסבוק יומצא רק בעשור הבא. מה אתה, טרלוני?"
"הו, מצטער." פרד גיחך ושפשף את ראשו במבוכה. "שנחזור לעלילה?"
"כן... רעיון טוב."

- טייק 2#, אקשן! -

"אתה יודע מה?" פרד קפץ על המיטה של אחיו פתאום ודחף את השמיכה הצידה, מפנה לעצמו מקום. "אני אוכיח לך שאני ג'ורג'. תשאל אותי שאלות."
"אתה צוחק עלי, נכון?"
"נו, אתה שואל?"
ג'ורג' הסתכל על אחיו בעיניים מצומצמות בחשד. "מה האוכל האהוב עלי?"
פרד שטען שהוא ג'ורג' גלגל את עיניו. "מרק הבצל של אמא, ברור. זה האוכל האהוב על שנינו, אני לא מבין מה הטעם בשאלה הזאת."
"מי המורה השנוא עלי?" שאל ג'ורג'.
"זאת שאלה רטורית? וחוץ מזה, זה לא עלי, זה עליך. כלומר, על ג'ורג'."
"מה זה משנה? מה ההבדל בכלל, אנחנו אוהבים את אותם דברים." רטן ג'ורג'. "לפני שלושה ימים אני – "
"אני התגנבתי באמצע הלילה לחדר של הצוציקים מהשנה הראשונה ושחררתי שם את הטרנטולה שלי לי." פרד – שעדיין היה משוכנע שהוא ג'ורג' – נחר מצחוק.
"הפנים של רון היו שווים שלושה ימי הברזות, הא?" ג'ורג' חייך.
"כן, איך שהוא נבהל – "
"הוא לא היה שם." ג'ורג' חייך חיוך ניצחון. זהו, אולי עכשיו אחיו יניח לו מהשטויות שלו.
פרד מצמץ. "מה?"
"הוא לא היה שם. אני זוכר בבירור – "
"בבירור כמו שאתה זוכר את השם שלך?" קטע פרד אותו.
"נו בטח, אני ג'ורג'."
"לא, אחי... אתה פרד. תיזהר, אולי נדבקת בזכרכרת השיכחון."
"במה?"
"זכרכרת השיכחון. זו מחלה שהתפרצה לפני כמה ימים וגורמת לאנשים לאבד את הזיכרון – "
"אני זוכר די הרבה דברים יחסית למישהו שאיבד את הזיכרון." טען ג'ורג'.
"אבל זה כל הקטע," פרד רכן אל אחיו והדליק את השרביט מתחת לסנטרו, בפרצוף מאיים. "אתה לא זוכר ששכחת את זה."
"זה... זה לא נראה הגיוני ממש, פרד." אמר ג'ורג', אבל אי ביטחון נשמע בקולו.
"מחלות קסומות אף פעם לא הגיוניות." אמר פרד – או ג'ורג' – ונסוג אחורה בדרמתיות, השרביט מכוון אל פניו כאילו סיפר בזה הרגע צ'יזבט. הרושם התנדף לחלוטין כשהוא מעד על קצה המיטה ונפל אחורנית. לי נחר לשנייה ושניהם קפצו, מביטים בו בחשש, אבל הוא רק חזר לישון. ג'ורג' רכן מעל אחיו, עוזר לו לקום.
"אני חושב שנדבקת ממני – שכחת שאתה בקצה של המיטה." הוא לעג.
"סתום." פרד עיקם את פיו באי רצון ואז פיהק, מתמתח. "אחי, אני חוזר לישון."
"רגע, אז למה הערת אותי?"
"הו, כן. מחר תיזהר מפיבס, הוא סיפר לי שהוא הולך להכין מתיחה מיוחדת בקומה הראשונה בדרך לאולם האוכל."
"הא, זהו?"
"פרוטקציות, אחי." אמר פרד... ג'ורג'... הבחור השני, גאד דאמיט – ומשך בכתפיו. "עכשיו לילה טוב."
השתררה דממה בחדר וג'ורג' חשב שאחיו חזר לישון. הוא הניח את הראש על המזרן – הרי לא הייתה לו כרית עכשיו – ועצם את עיניו, מנסה להירגע ולא לחשוב יותר מדי על –
"אולי אנחנו בעצם שלישיה?"
"שתוק כבר, פרד."

*~*

ג'ורג' התעורר, מתמתח ומפהק. הוא העיף מבט אל עבר מיטתו הריקה של אחיו ועל החלון הפתוח והמואר. האור היה עדיין קלוש – הוא לא היה מהטיפוסים שמתעוררים מאוחר, אבל הספיק כדי להאיר את כל החדר. הוא הושיט יד לכוס המים שלו לפני שנזכר. הוא מהר העביר את מבטו על מדבקת הנצח שעל השידה, עליה היה כתוב 'ג'ורג'' מוכר ובטוח. הנער מצמץ, מושיט יד אל שרביטו – שאכן היה שרביטו. רעש של זרימת מים נפסקת נשמע מכיוון המקלחות שלהם ולאחר כמה שניות אחיו התאום והרטוב בהחלט יצא, לבוש בגלימה ומטפטף מים על השטיח. הוא פיהק.
"בוקר טוב, אחי."
"בוקר טוב גם לך." רטן ג'ורג'. הוא היה די בטוח שמה שקרה בלילה לא היה חלום ותהה מה לעזאזל אחיו מתכנן.
"מה קרה?" שאל פרד בתמימות, רב עם כובע מחודד שסירב לצאת מהמגירה. הוא התייאש כשזה ניסה להוריד לו את היד בנגיסה.
"מה היה הקטע היום בבוקר?"
"אה, זאת הייתה דרכי המיוחדת לאחל לך יום הולדת שמח." גיחך פרד ורץ מחוץ לחדר לפני שאחיו יספיק להגיב. ג'ורג' המבולבל מצמץ והסתכל על לוח השנה, על הדלת, שוב על לוח השנה, ואז קפץ ממיטתו בצעקה ורץ בפיג'מה אל מחוץ לחדר.
"יא חתיכת פוץ נפוח! לשנייה אחת לא קניתי את זה, אתה יודע."

*~*

סוף מתיחת האחד באפריל הכושלת בעולם XD

בעיקרון זה באיחור עצום לאחד באפריל (אפילו בבלוג שלי הצלחתי לאחר בפרסום באיזה כמה דקות T_T) אבל רציתי לפרסם את זה גם פה כי... כי בא לי.