לנצח

התעוררתי ומצאתי את עצמי במיטת בית החולים. 
''מה קרה לי, למה אני כאן?'', שאלתי חלושות. הרגשתי מסוחרר וחלש, הרגשתי שאני עומד להתעלף וכמעט לא יכולתי להגיד משהו. 
''אתה.. אתה היית מחוסר הכרה, במשך שבוע שלם. תודה לאל שאתה בסדר'', דראקו לחש לי. 
''אבל, איך זה קרה?'', רציתי לדעת. דראקו נתן לי שוקולד וכוס מים, שאנסה להתאושש ולקום. 
''אני מצטער, הארי'', אמר דראקו.
''על מה לעזאזל?!'', דרשתי שיסביר. לא יכולתי לסבול את חוסר הידיעה הזה. מצאתי את עצמי במיטת בית חולים, אחרי ששבוע שלם... סוג של ישנתי.

סוג של, רק בסכנת חיים. בלי לחלום. בלי להתעורר וללכת לשירותים באמצע הלילה.
דראקו נשם עמוק וניסה להסביר. 
''כשניסיתי להרוג את, אתה-יודע, טוב נו- וולדמורט, בטעות פגעתי בך. אף אחד לא חשב שתשרוד את זה. חשבו שזהו. שאתה.. מת''. בשלב הזה דראקו התחיל לבכות. עיניו הכחולות והמושלמות נצצו. 
''אני כל כך שמח שאתה כאן, הארי. אני אוהב אותך. את כל כולך.''
''מה...?'', חשבתי שאני הוזה. לא ייתכן שזה הדדי. לא ייתכן שגם דראקו אוהב אותי. איך? ''זה לא הגיוני'', חשבתי.
''אני אוהב אותך. כבר מהשנה השלישית. ניסיתי להסתיר את זה, הארי, אבל עכשיו זה פשוט, אני מרגיש, שאני חייב לומר את זה. אני אוהב אותך'', דראקו אמר והצמיד את שפתיו לשפתיי. זה הרגיש לי כמו חלום שמתגשם.
התנשקנו. זו הייתה ההרגשה הכי טובה בעולם. 
אהבתי אותו, באמת. יותר ממה שאהבתי את ג'יני. יותר ממה שאהבתי את צ'ו צ'אנג.
ידעתי שזו אהבת אמת. גלי חום הציפו אותי. עיניי הירוקות נצצו מאושר. הרגשתי חי פתאום. הרגשתי שאני מסוגל לקום, לרוץ, לקפוץ, לרקוד. מעולם לא הרגשתי יותר מאושר. מעולם לא הרגשתי טוב יותר. 
''אני מצטער, הארי. באמת לא התכוונתי'', דראקו אמר, אחרי כמה דקות של שתיקה. 
''היי דראקו, אל תרגיש רע. אתה לא התכוונת. ובכל מקרה, זו רק עוד צלקת שתבנה אותי ותחזק אותי לעתיד. עוד צלקת כמו צלקת הברק. עוד צלקת כמו הצלקת על היד שלי מהשנה החמישית- ''לא אספר עוד שקרים''.

רק עוד צלקת שאני אוהב.''