לאהוב לנצח

הערת מחברת: אל תקראו את הפאנפיק הזה :)

הייתי מוחקת אותו, אם היו נותנים לי...

אני משכתבת אותו מחדש. חפשו: להתגבר על הארי פוטר ב-10 שלבים

הארי פוטר.

שם כל כך קצר, שאומר כל כך הרבה! ואין מספיק מילים שיוכלו לתאר שלמות שכזאת. אפילו המילה 'שלמות' בעצמה, נראית קטנה וחסרת כל חשיבות יחסית למראה שלו.

אוף, הארי, מתי כבר תשים לב אלי?!

וזה לא שהוא מתעלם ממני, או לא מודע לקיומי. ממש לא! זה פשוט ש... הוא לא שם לב אלי במובן שאני רוצה שהוא ישים לב. הוא מחשיב אותי כידידה. כאחות הקטנה של החבר הכי טוב שלו. אבל... למה?! למה הוא לא יכול לראות בי יותר? הרי אני כבר לא אותה תינוקת שהייתי אז, כשנפגשנו לראשונה!

כבר כל כך הרבה שנים שאני מנסה להעביר לו רמזים שאני מעוניינת בו, כיותר מסתם ידיד. ולא - אני לא מדברת על הצחקוק המוגזם והסומק שהיה מופיע על לחיי בכל פעם שרק הייתי רואה אותו, אז כשעוד למדתי בשנתי הראשונה בהוגוורטס. הו, לא. אז, אני יודעת שהוא ידע. אפשר שלא לדעת?! איזה מפגרת הייתי אז! כל כך ילדותית וטיפשה!

אבל אני לא מדברת על התקופה ההיא. מאז, התבגרתי, השתנתי. ועדיין - הוא לא שם לב אלי.

אוף!!!

סובבתי את המטאטא בכוח ועפתי מעלה. הרוח הכתה בפני, קרה ושורטת. המשכתי לעלות מעלה-מעלה, להעלים את המחנק שהופיע בגרוני. זה, שמופיע בכל פעם שאני חושבת על הארי.

בזמן האחרון, המחשבות האלה היו תוקפות אותי יותר מידי, מכווצות את לבי ומכאיבות בבטני, מאיימות לפרוץ החוצה בבכי חסר מעצורים. לכן, בכל ערב, בימים שבהם מגרש הקווידיץ' היה פנוי, אני עולה על מטאטא ועפה לי במהירות מסביב למגרש. זאת הדרך היחידה להרחיק אותן, להשתחרר...

עפתי ככה במשך שעות אחדות, מנסה לא לחשוב. מנסה להתרכז ברוח, בזיעה שהצטברה על כפות ידי, בשיער שלי, שבטח נראה נורא עכשיו, בהכל  - רק לא לחשוב. לא לחשוב עליו.

על הארי פוטר.

		הפרק הבא