קנאה (פיקצר)

קנאה...
שם הכותב: הילי.

דירוג: PG.
שיפ: פיטר/ לילי, ג'יימס/ לילי, סיריוס/ מריה (זה הפך לחלק מכל הפיקי קונדסאים שלי=]).
ז'אנר: רומנטיקה, אנגסט.
תקציר :לילי מתחילה לצאת עם ג'יימס ופיטר מקנא.
וויתור זכויות:  לרולינג על העלילה המקורית והדמויות המקוריות.
הערות :נכתב לבטאל עם עדי.

פיטר נשען על גזע העץ, מתנשף. הדבר הכי נורא בעולם קרה עכשיו, והוא לא האמין שזה נכון.

לילי וג'יימס יוצאים. הוא הביט במבט מזוגג באגם, תוהה האם כדאי לו להטביע את עצמו במים התכולים והצלולים.

לפחות הוא יטבע מסיבה הגיונית. ובמקום יפה שאהב.

הוא ידע שג'יימס אהב אותה קודם. אז מה? זה נתן לו בעלות עליה? הוא הפכה להיות שלו אוטומטית רק כי היה יפה יותר, כריזמטי יותר, מוכשר יותר? פיטר אמנם ידע מלכתחילה שאין לו סיכוי, אך הוא המשיך לאהוב את בעלת העיניים הירוקות ההיא.

אבל הבשורה הזו ניפצה את כל האשליות שאי פעם היו לו; לילי וג'יימס יוצאים רשמית. אחר כך הם יתארסו, יתחתנו וילדו ארבעה ילדים עם שיער שחור מדובלל ועיניים ירוקות.

פיטר לא יכול לתת לזה לקרות.

אבל מה הוא יוכל לעשות? הוא רק פיטר העלוב, שמסתפח לשני הנערים הכי פופולאריים בבית הספר רק משום שהמעשה מעניק לו מעמד וכוח, ופיטר אהב כוח.

הוא פסע במדשאות ונכנס לטירה. רגליו משכו אותו אל הספרייה משום מה. שם היא הייתה, קוראת בשקט ספר לבדה, יפה, אדמונית כתמיד, מדהימה; לילי.

פיטר התיישב ליד שולחן בפאתי הספרייה ובהה בה. לפתע קם ממקומו בתנועה גסה, והכיסא חרק תחתיו בקול. הוא אגר אוויר בתוך ריאותיו והתקדם לעברה.

"היי, ליל-אוונס," הוא אמר, מגמגם קלות. היא הרימה אליו את מבטה ועיניה הירוקות ננעצו בו. פיטר החל להרגיש מעט לא בנוח כשמבטה החד שרוי עליו.

לאחר כמה רגעים היא חייכה בנועם, משהבינה שאין לו כל כוונות רעות, "פטיגרו. רצית משהו?"

"א-אני יכול לומר לך משהו?" קולו רעד.

היא הנהנה. פיטר ייצב את קולו בכוח, "אמ, אוונס, בבקשה- אל תצאי עם ג'יימס."

"למה?" מבטה הפך מנעים לתוהה. האם יתכן שהיא באמת ובתמים רצתה לצאת איתו?

"כי, ובכן, אוונס... כי אני- אמ, את מבינה," הוא אמר, "אני אוהב אותך."

לילי פערה את פיה. פיטר ראה בכך הזדמנות ונישק אותה באגרסיביות, שפתיו נלחצות כנגד שפתיה. היא נאנקה אך לבסוף השיבה לו נשיקה. גופה נלחץ כנגד חזו. פיטר המהם.

לבסוף נדמה שהיא תפסה את עצמה בידיים וניתקה את הנשיקה, "אני מצטערת, פטיגרו, באמת שכן. אני מחבבת את ג'יימס, ואני זקוקה נואשות למישהו שיהיה תמיד נחמד אליי ומאושר כמוהו, ואולי זה לטובה."

פיטר ידע שזה לא יהיה.

הפעם האחרונה שהוא באמת ראה אותה הייתה בחתונה. היא לבשה שמלה לבנה מסורתית, רחבה בחלקה התחתון, ונראתה יפה כמו נסיכה אמיתית, עם איפור עדין על עורה הבהיר ממילא ופרחים לבנים, טהורים כמותה, שזורים בשיערה האדמוני. בטנה, שהחלה להראות סימני הריון כשבועיים לפני אותו הערב, בלטה מעט לפניה.

והיא נראתה מאושרת. לעזאזל, היא נראתה מאושרת בלעדיו.

סיריוס הסתובב שם וקרן, כמו תמיד. לסיריוס היו אנרגיות שלפיטר מעולם לא היו, ואפילו כשנמרח על הכורסא בדירתו כשהוא שיכור בסוף הערב, הוא נראה יפה יותר מאיך שפיטר נראה מעולם. מעניין למה סיריוס אף פעם לא פיתה בעצמו את אוונס. אולי כי הוא היה נאמן מדי לג'יימס.

כשעוד היו מתכתבים, בחג המולד בשנה השביעית, הוא כתב לפיטר ש'אני בוחר להישאר ילד כי יש מספיק אנשים שלא. אני נהנה מהחיים ולא דואג לעתיד כי מריה עושה את זה, ואם אחרי השביעית נגור יחד אני אוכל להתבגר אחר כך. בינתיים אני בסדר עם עצמי ככה, אתה יודע, פיט?'. אבל פיטר לא יודע, כי הוא לא נשאר ילד כמו סיריוס אלא חושב קדימה, אל אנשים שיביאו לו כוח רב יותר וכבוד, אנשים עם אידיאלים טהורים יותר, אנשים שיקבלו אותו ולא ידחקו אותו לצד. פיטר לא זכה באישה שאהב כמו סיריוס, ואין לו את החיים המושלמים להם סיריוס זכה. פיטר לא יכל לפנות לסיריוס בעניין לילי, כי ג'יימס היה יודע, וחבר גרוע ככל שהיה, הוא לא הרשה לעצמו שג'יימס ידע.

רמוס חילק בחתונה חצאי- חיוכים ואף אחד לא ידע מדוע. קשה לומר מי משלושתם הכיר אותו הכי טוב, כי הוא הכיר את שלושתם מצוין אבל הם מעולם לא הבינו אותו עד הסוף. רמוס תסכל אותם עם הזמן, כי להם היו שדים משותפים והשדים שלו היו אחרים, ונדמה היה שהוא אינו מעוניין שיתערבו בענייניו. אז הם הניחו לו לנפשו, לא באמת כמובן, כי הם היו חברים כל כך טובים, אבל לא ביקשו להכירו יותר. פיטר לא חשב לפנות אליו בעניין לילי, אבל הוא ידע שרמוס יודע. רמוס תמיד ידע.

פיטר היה מרוחק מהם באותו הזמן. הוא החל ליצור קשרים עם הפכים מוחלטים מהם, ופחד לפלוט באוזני חבריו הוותיקים דבר מה. הוא הפך מפוקס רק בחופה, כשלילי צעדה אל ג'יימס, שניהם יפים וגבוהים ומתאימים כל כך, משלימים האחד את השנייה, וכשהיא אמרה לו כן. הוא הפך מפוקס בשני הרגעים שבהם היא שברה לו את הלב.

אבל בכל זאת, כשהתוכנית הצליחה והיא מתה באשמתו, הוא לא הצליח להתגבר.