עולם אחר

פרק 1:
כל מי שהכיר את משפחת אנדרסון ידע שזו משפחה אוהבת וחמה. זוג הורים ארכיאולוגים המטפחים את ילדיהם בשלווה ובנחת. דייוויד האב, גבר גבוה ורזה עם זיפים שחורים הנוטים להאפיר, שיער סמיך ופרוע עם פסים כסופים, עיניים כחולות עמוקות היכולות לחדור לנשמתך בלי מאמץ. ידיו היו כמעט מלוכלכות תמיד בשל העבודה האריכאולוגית המתמדת שלו. אדי האם, אישה בעלת פנים טובות, שיער בלונדיני האסוף כמעט תמיד בפקעת מרושלת עם שערות סוררות שבורחות, עיניים חומות בהירות בצורת שקד, למרות העבודה הרבה שלה במכרות, אדי תמיד נראתה מטופחת למראה. אנשים שראו אותה ואת דיוויד מסתובבים ביחד לא הבינו מה אישה כל כך מטופחת עושה עם גבר שלא שומר על ניקיון כפיו, וזה משהו שתמיד עלה כנושא לבדיחה במשפחת אנדרסון. לדייויד ואדי היו שני ילדים, בקי, קיצור של רבקה, הילדה הגדולה שלהם ואחיה שהיה צעיר ממנה בשנתיים דניאל. בקי הייתה מיני אדי רק עם העיניים של אביה, ודניאל היה שיכפול של אביו עם העיניים של אימו.
"בקי, רדי למטה! אני ואבא רוצים לומר לך שלום לפני שאנחנו הולכים!!" קראה אדי מתחתית המדרגות.
בקי נאנחה, היא שנאה את הגיחות התכופות של הוריה לאתרים ארכיאולוגים רחוקים. "לאן אתם הולכים הפעם?" היא שאלה יורדת במדרגות.
"לקלגורלי באוסטרליה. יש שם מכרות זהב ישנות ואנחנו חושבים שאולי נוכל למצוא שם ממצאים שיעזרו לנו לפענח איזה תעלומה שגילינו במסע הקודם שלנו." אמרה אדי מלטפת את לחי ביתה.
"תבטיחי לי שתשמרו על עצמכם.." לחשה בקי בדמעות.
"בתנאי שאת תבטיחי לי שלא תעשו שטויות לסבתא כשאנחנו לא נהיה פה." אמרה אדי מוחה את דמעות ביתה. "אני מבטיחה.." לחשה בקי.
"גם אני.." אמרה אדי נושקת לראשה.
"בואי תיפרדי גם מאבא שלך," קרא דיוויד מוחץ את ביתו בזרועותיו. בקי חייכה וחיבקה אותו בחוזקה.
"דניאל, תיהיה טוב לאחותך ולסבתא שלךף ואל תעשה דברים שיגרמו להן לתלוש את השיערות!" אמר לו דייוויד בחיוך מוחץ גם אותו בחיבוק דוב.
"ביי אמא, ביי אבא.." לחשו בקי ודניאל ביחד.
"ביי קטנים.." אמר דיוויד וסוגר אחריו את דלת הכניסה. בקי ודניאל שמעו את המכונית מותנעת ויוצאת משביל הגישה היישר לכביש הראשי.
"את חושבת שהם יהיו בסדר?" שאל דניאל בשקט.
"כן, הם יהיו בסדר. הם תמיד בסדר. חוץ מיזה שאמא הבטיחה לי שהם יהיו בסדר, ואמא לא מפרה את ההבטחות שלה.." אמרה בקי מניחה יד על כתפו הקטנה של אחיה.
"אבל יש לי תחושה ממש רעה לגביי הנסיעה שלהם, בק.." אמר דניאל בשקט.
"זה יעבור, אני מבטיחה.. אל תדאג הם שומרים אחד על השני. הם גם שומרים עלינו מאוסטרליה," אמרה בקי בחיוך קל.
נשמעה דפיקה בדלת ואישה זקנה למראה נכנסה בדלת. "סבתא!" קראו שניהם ביחד באושר. המראה של אדם מוכר לאחר שהוריהם עזבו שוב היה מחמם את הלב ומנחם.
ליזה אנדרסון, אימו של דייוויד הייתה הסבתא היחידה של בקי ודניאל. היא הייתה אישה נמוכה בעלת שיער לבן האסוף בפקעת הדוקה לראשה. היו לה פנים נעימות ורכות, ולמרות גילה המופלג היא הייתה חזקה ובריאה.
"מה שלום הנכדים האהובים עליי??" היא שאלה מחבקת את שניהם ומדביקה להם נשיקה על הלחי. בקי ודניאל חייכו וחיבקו את סבתא שלהם בחזרה.
"טוב, יקרים שלי, אני יודעת שההורים לא פה ואתם רוצים שנבלה עד מאוחר, אבל יש לכם מחר בית ספר. אנחנו נשחק משחק אחד ואז תאכלו ארוחת ערב ותלכו להתקלח ולישון." אמרה ליזה בחיוך כשדניאל מוביל אותה אל חדר המשחקים, ובקי לוקחת את התיקים לחדר האורחים שם היא תישן.
כשבקי חזרה היא ראתה קלפים פרוסים על הריצפה בצורה מוזרה. "מה אתם עושים?" היא שאלה בסקרנות.
"אנחנו מסדרים את הקלפים בצורה שאמא תמיד הייתה עושה לאבא כשהיא הייתה רוצה להסביר לו על המכרות שהם היו הולכים אליהם." אמר דניאל מניח קלף אחרון.
בקי הסתכלה על הקלפים וכבר לא היה לה חשק לשחק. כשדייוויד אמר לה שיש לו פחד והרגשה רעה לגביי הנסיעה הזאת של ההורים, היא לא סיפרה לו שיש לה בדיוק את אותה תחושה רעה. היא חששה שהפעם אימה לא תוכל להגשים את הבטחתה.
"אני.. אני הולכת לישון, אני לא רעבה כל כך.." אמרה בקי עולה לחדרה בשקט.
*****
נקישה נשמעה על דלת ביתם של משפחת אנדרסון. זה היה יומיים מאז נסיעתם של דיוויד ואדי לקלגורלי.
"מי זה?" שאלה ליזה מצמידה את אוזנה לדלת.
"זה איזיק קולדינג, ארכיאולוג בכיר, הייתי אחראי על המשלחת של דיוויד ואדי אנדרסון." אמר קול גברי מאחורי הדלת.
ליזה מיהרה לפתוח לא את הדלת. בפתח עמד גבר גבוה, פניו היו חרושים קמטי דאגה, שערו האפיר בכמה מקומות וזיפים עיטרו את פניו הרציניות. בגדיו היו מלוכלכים, אלו היו בגדי העבודה שאדי ודייוויד תמיד נהגו ללבוש לפני שהם הלכו לעוד אחת מהנסיעות שלהם.
"איך אפשר לעזור לך, מר קולדינג?" היא שאלה מכניסה אותו לתוך הבית. הם התיישבו במטבח והיא ראתה שידיו אחזו בכובע בצבע חול, עם שוליים רחבים ובטנה גבוהה בסגנון אנדיאנה ג'ונס.
"יש לי בשורות רעות לגביי דייוויד ואדי." הוא אמר בארשת פנים כבדה והוסיף, "אפשר לשאול מי את?"
"אני האמא של דייוויד, איזה בשורות רעות? מה קרה להם?" היא שאלה מתיישבת על הכיסא בתנועה מגושמת.
"אדי ודייוויד אנדרסון, נכנסו אתמול למכרות לא מסומנים בקלגורלי יחד עם עוד כשישה ארכיאולוגים אחרים. כשהם היו כבר עמוק בתוך המכרה, נהייתה רעידה אדמה והמכרה התמוטט על כל מי שהיה בפנים, כולל אדי ודייוויד.." הוא אמר בקול ענייני ורציני.
ליזה הרגישה מסוחררת, הבן שלה.. הבן היחיד שלה, אב לנכדיה ואישתו היקרה והמתוקה, אינם עוד.
"גברתי, הכל בסדר?" הוא שאל מוזג לה כוס מים מהברז. ליזה לקחה ממנו את הכוס ושתתה עד רבע מהכוס.
"איך אתה יודע שהם לא ברחו מהמפולת? לא נכנסת איתם?" שאלה ליזה מחזיקה את עצמה.
"לא, אני הייתי מחוץ למכרה והנחתי אותם במכשיר הקשר שהיה להם. בעת המפולת הקשר במכשיר ניתק ואף אחד לא יצא משם. אך אל תדאגי, כרגע הם מסווגים כנעדרים וצוותי חילוץ עובדים במרץ לשחרר את החסימה שהמפולת יצרה ולראות אולי יש ניצולים." הוא אמר מניח את ידו על ידה.
היא הינהנה גומרת את כוס המים שהייתה מונחת לפניה. "מי יספר לילדים על כך? אני לא יכולה לעשות את זה." היא אמרה מוחה דמעה שהתגלגלה מעיניה.
"אני יספר להם, איפה הם עכשיו?" הוא שאל מביט על המדרגות. הדלת נפתחה ובקי ודניאל נכנסו לביתם.
"סבתא, איפה את??" קראו שניהם במקהלה.
"במטבח.." היא אמרה בשקט. בקי ודניאל נכנסו למטבח וראו את סבתם רועדת עם עיניים אדומות ואת איזיק לידה מביט עליהם בארשת רצינית.
"ילדים, אני איזיק קולדינג אחראי המשלחת של הוריכם למכרות בקלגורלי. אני מציע שתשבו, יש לי חדשות מהם." הוא אמר בשקט. בקי ודניאל התיישבו ליד השולחן, ואיזיק סיפר להם את כל מה שקרה להורים שלהם מהרגע שהם נכנסו למכרות ועד למפולת.
בקי בכתה וחיבקה את אחיה שהיה קפוא ולא היה יכל להזיז שריר. שניהם היו המומים מדיי כדי להגיב בצורה אחרת מלבד הדמעות.
"אני יודעת שזה קשה עכשיו ילדים, אבל תחשבו על החצי הכוס המלאה, לא בטוח שהם מתים. יכול להיות שהם עדיין בחיים מתחת לכל ההריסות וצוותי ההצלה ימצאו אותם ויחזירו אותם אלינו." אמרה ליזה מחזיקה בידיי נכדיה. שניהם לא הגיבו, פשוט ישבו שם כשדמעות זורמות מעייניהם כמו מים.
*****
"רבקה אנדרסון, תרדי למטה לפני שארוחת הבוקר שלך נזרקת לפח ואני לא מגישה לך לאכול עד הערב!!" קרא הקול העצבני של הבוקר, ככה לפחות בקי קראה למי שהייתה אימה עכשיו במשפחה האומנת שאימצה אותם.
שנתיים עברו מאז, בדיוק שנתיים. שנתיים מאז שהיא ודניאל איבדו כל תקווה למצוא את הוריה תחת ההריסות של קלגורלי.

_________________________

תגובות יתקבלו ממש ברצון ואני מפרסמת פה רק פרק אחד כדי לראות אם שווה לי להמשיך לכתוב את הסיפור הזה ורעיונות לשם של הפרק יתקבלו בברכה וכל הצעות שיפור וכל תגובה, פשוט תגיבו כי זה באמת חשוב לי!!