האמת מאחורי המוות

הכול היה כל כך מהר. הוא בא כל כך מהר, שלילי לא הספיקה לומר לבנה האהוב שהיא מצטערת.

היא זכרה את כל מה שקרה, את הכול. הכאב עדיין חוזר אליה גם היום, כשהיא לא מרגישה שום דבר. הכאב של קללת המוות הנוראה, צעקתה המיואשת המתחננת לא לפגוע בבנה, ואת הרעש שהיה אחרי שהיא נפלה לרצפה, מעולפת.

אחרי זה היה שקט, דממה. למרות שלילי כבר לא הייתה שם, היא שמעה את נשימותיו של וולדמורט, את צעדיו המתקרבים להארי, היא רצתה לצרוח ולגונן על הארי, להתחנן שלא יהרוג אותו ויחוס על בנה התינוק.

הארי בכה, ולילי שמעה את בכי ילדה הקטן, אך לא יכלה לעשות דבר. היא לא יכלה לעשות כלום כשהקללה נורתה לאוויר ופגעה בהארי.

היא לא יכלה לעשות דבר, אבל היא שמרה על הארי, גם כשלא הייתה לידו, היא שמרה עליו.

כעבור כמה שעות כשלא נישאר אף אחד בבית, כשכבר לקחו את הארי ואת הגופה של ג'יימס, היא התעוררה.

ריח של דם היה באוויר, אבל זה לא הפריע ללילי פוטר לקום ולרוץ לערוסתו של הארי, כשיש לה עדיין תקווה חלושה שהוא שם. אבל לא, הוא לא היה שם.

לא היה שם שום דבר, חדרו של הארי היה ריק חוץ מהשטיח הספוג בדם עליו לילי שכבה במשך כמה שעות. ריח הדם העציב את לילי. היא הסתכלה על החדר של הארי, בנה, בפעם האחרונה וירדה במדרגות  לסלון.

ריח הדם היה דבוק גם בספות ההרוסות, לילי התיישבה על הספה וחשבה כמה טיפשה היא, אך היא פשוט לא יכלה, היא פשוט לא יכלה לספר לג'יימס את האמת;שכשהייתה בת חמש עשרה התאהבה בבחור שהיה אהבת חייה, והיא הייתה כל כך מאושרת איתו עד שלילה אחד הוא נשך אותה,נשך אותה והפך אותה לערפדית- כמוהו. היא לא יכלה לסלוח לו על כך, למרות שהתחנן בפניה עשרות פעמים ויותר, היא פשוט לא יכלה.

וג'יימס היה שם לנחמה. בהתחלה, היא לא רצתה שום קשר איתו, והייתה איתו כדי לשכוח את חברה הישן. אבל אז, היא התאהבה בו.

היא התאהבה בג'יימס, כמו שהתאהבה בו, בערפד. היו לה אותם רגשות כמו שהיו לה אז לערפד, אף פעם היא לא הרגישה משהו יותר חזק לג'יימס, בגלל שהיא לא הייתה מסוגלת לאפשר לג'יימס להיכנס לכול ליבה, היא הייתה חייבת להשאיר חלק קטן לאהובה משכבר הימים.

היא ידעה שהארי יהיה חזק, היא ידעה שהוא ירש ממנה דברים שלא יהיו לקוסמים רגילים. היא ידעה שהוא יהיה בלתי מנוצח, וגם לוולדמורט לא יהיו הכלים לנצח את בנה.

היות שהארי פוטר,בנה, הוא חצי ערפד וחצי קוסם, וזהו זן אחר, בגלל שבנה הוא תערובת של שני מינים חזקים מאוד בעולמנו, והתערובת הי הרבה יותר חזקה מהמקור.

דפיקה חלושה נשמעה על הדלת.

למרות שזה היה אירוני, הדלת הייתה נעולה למרות שלא היה צורך בכך. סריוס כנראה לא יכל להשליםעם העובדה שלילי וג'יימס אינם, אך הוא לא ידע שלילי עדיין שמה, רק ג'יימס כבר מת וקבור.

לילי ידעה שזה מה שיקרה, היא ידעה שאהובה הישן הוא זה שדופק על הדלת, בא לקחת אותה אל חיים אחרים, חיים נצחיים, חיים יפים ואם זאת מלאי כאב וצער.

היא ידעה שברגע שתפתח לו את הדלת, הכול יתהפך. הוא שוב יכנס אל ליבה, וימלא כמעט את כולו. אבל יהיה חלק קטן בשביל ג'יימס. חלק שאותו הוא לעולם לא יוכל למלא בעצמו,  כי הוא לא יוכל להסיר את ג'יימס מליבה.

היא ידעה שהיא תתאהב בו שוב, למרות שעדיין הייתה מאוהבת בו, גם כשהייתה נשואה לג'יימס, היא תמיד אהבה אותו.

היא ידעה שהם יתחתנו ויחיו ביחד, ויהיו להם ילדים. היא ידעה שהילדים ידעו מי זה הארי, והיא ידעה שהם יואהבו אותו כאילו היה אחיהם, וכאילו הוא יהיה איתם שם.

אבל למרות כל זה, לילי הלכה ופתחה את הדלת. היא החזיקה שוב את ידו של אהובה הישן, נשענה על כתפו ונתנה לו לקחת אותה משם.

אבל לילי לא שכחה, היא מעולם לא שכחה את הארי ואת ג'יימס, היא לעולם לא שכחה את צחוק בנה הקטן, או את טעם שפתיו המתוק של ג'יימס.

בגלל שהיא לא תשכח אותם, היא לא תשכח אותם לעולם, הם תמיד יהיו חלק מליבה וממנה.