שמחת הניצחון

הארי פוטר הכריח את עצמו להתיישב. ירד גשם בחוץ והמיטה הייתה חמה כל כך, אך הוא נאלץ להזכיר לעצמו שאין לו כל ברירה. היום המשחק הגדול נגד סלית'רין, המשחק שיקבע מי יקבל את הגביע- ומי הולך ליפול, וחזק.
הארי היה חייב להודות שהפרפרים בבטנו התחזקו עוד יותר כשנזכר ביריב המסויים שלו. לא פרפרים מהסוג הרגיל כמובן, אלא פרפרים של התרגשות מסוג אחר. הוא ידע להעריך יריב טוב, ועם כל השנאה, דראקו מאלפוי אכן היווה תחרות רצינית למחפש הצעיר. הוא קפץ ממיטתו והתלבש בתלבושת בית הספר, ואז פשט אותה ולבש את מדי הקווידיץ'.
חדר המעונות היה ריק בשעה זו והוא מיהר לאולם הגדול, בתקווה שלא פספס עדיין את ארוחת הבוקר.
רון שמר לו מקום, כפי שהסתבר, והוא דחף את האוכל לפיו בצורה מהירה ולא-מאוד-מנומסת.
"הארי, אתה מודע לעובדה שאף אחד לא רודף אחרייך?" העירה הרמיוני. "אתה יכול לשבת ולאכול כמו בן אדם נורמאלי."
"אז כמה חבל שאתה לא בן אדם נורמאלי, נכון, פוטר?" נשמע קול מלגלג מאחוריהם.
הארי הסתובב לראות מי נמצא שם, ורון סינן: "לך לעזאזל, מאלפוי."
"אני לא זוכר ששאלתי אותך מה דעתך, וויזליון," ענה דראקו בקול עוקצני.
"מאלפוי, מה אתה רוצה?" שאל הארי.
דראקו חייך חיוך שהיה מתוק כל כך, שלהארי לא היה כל ספק שהוא מזוייף. "לאחל לשניכם הצלחה במשחק. אתם תזדקקו לה, כי אני מתכוון לקרוע לכם את הצורה היום."
"ואיך בדיוק אתה מתכנן לעשות את זה? צריך כישרון בשביל לנצח, מאלפוי," ענה רון.
דראקו עשה תנועה מאיימת בכיוונו ורון החל לקום מהכיסא, אבל הארי הניח יד על כתפו ומשך אותו בחזרה אל הספסל.
"עזוב אותו, רון, הוא לא שווה את זה."
רון סינן משהו מבעד לשפתיים חשוקות, אך לבסוף הרפה את כתפיו והתיישב במקומו.
דראקו פתח את פיו כדי לומר משהו נוסף, אך בדיוק באותו הזמן נשמע באולם הקול המסמן לשחקנים להתחיל להתקדם לכיוון המגרש. דראקו חייך חיוך מרוצה וסובב את גבו אליהם, ואז הצטרף לחבריו הלבושים בירוק ונעלם מן העין.
רון נשף אוויר בכעס. "אני כל כך שונא אותו. הוא חתיכת פוץ מעצבן ומסריח, ילד מפונק ועצלן-"
"שמור את האנרגיה לקווידיץ', חבר," אמר הארי וקם ממקומו. "אנחנו הולכים לקרוע לנמייה המקפצת הזה את הצורה."

התעלמות טוטאלית ממצב הנקודות וריכוז כל תשומת הלב במציאת הסניץ' היו טקטיקת המשחק של הארי. באותו המשחק הוא היה מרוכז במיוחד במציאתו, כנראה בעקבות האופי האישי שהמשחק קיבל. הוא רצה יותר מכל דבר אחר לראות את האכזבה שעל פניו של מאלפוי כשידו של הארי תיסגר על הכדור הזהוב, כשהארי יינשא משם על ידיהם של מאות תלמידים מריעים...
הבזק זהוב בשדה ראייתו העיר אותו מהרהוריו, והארי ניער את ראשו ונעל את מבטו עליו. זה היה הסניץ' שעבר בדיוק מתחת לאפו, כשהיה שקוע במחשבות. הוא העיף מבט מהיר לצדו השני, שם ראה את דראקו מאלפוי שועט לכיוונו על מטאטא המירוץ שלו. הארי התעשת ברגע והאיץ לכיוון הכדור, טס לצד יריבו. הוא שלח את ידו קדימה והרגיש את רפרוף הכנפיים לרגע, ואז הוטחה בו יד נוספת. הארי הידק את אחיזתו במה שעד לפני רגע היה הכדור הזהוב, אך הסניץ' כבר נמלט מהמקום.
מה שהארי החזיק בידו היה כף ידו החמה של דראקו מאלפוי.
למשך מספר רגעים הארי היה המום מכדי לזוז, ואז הוא הרים את עיניו ופגש בעיניו של דראקו. דראקו חייך.
הוא לחץ לרגע על ידו של הארי ואז הרפה, דואה אל הקרקע. הארי נשאר באותו המקום ובהה בנקודה בלתי מוגדרת, ואז ניער את ראשו וירד אל הקרקע.
האופוריה שייחל לה הגיעה, כצפוי, כשחבריו לבית גריפינדור נשאו אותו על ידיהם בתשואות. מה שהוא לא צפה מראש, זה את הסיבה לאופוריה שלו. לא הניצחון הטרי הוא זה ששימח אותו עד אובדן חושים, אלא יד אחת שהייתה חמה בתוך שלו, כאילו זה המקום אליו היא שייכת.