מתנה לחג המולד

האורות הנוצצים שדלקו לסירוגין מתוך צמרת עץ האשוח, כמו גם בטנו המלאה בדיוק במידה הנכונה של הארי, הפכו את המשך ערב החג לחוויה מנומנמת מעט. מיד בסוף הארוחה הארי עבר לשבת על הספה הלבנה שבסלון הבית, ושמח כשדראקו הצטרף אליו מעט מאוחר יותר.
זה היה חג המולד הראשון שלהם יחד, והם התעקשו לבלות אותו לבד.
הארי חייך אל דראקו בחום ושילב את אצבעותיהם.
"על מה אתה חושב?" שאל דראקו, חיוך מתגנב אל שפתיו.
"משפחה," ענה הארי. "זה בעצם כל מה שאי פעם רציתי, אתה יודע."
דראקו הנהן. הוא בהחלט ידע על תשוקתו של הארי לדבר יציב, למשענת, לאהבה. למשפחה.
הארי האמין שבכל אחד יש כמות מסויימת של אהבה שהוא צריך לחלוק, וכמות מסויימת שהוא צריך לקבל. בתור יתום הוא לא הצליח לא בזה ולא בזה- וזאת הייתה משימה שדראקו התנדב מיד לעזור בה.
הוא חיבק את כתפו של הארי ונשק בחום למצחו. הארי הזדחל קרוב יותר אליו, הניח את ראשו בשקע החזה המכוסה בסוודר ירוק ועצם את עיניו. דראקו היה מסוגל להתמכר להרגשה הזאת, לחום המלטף ולדגדוג הקל של שערותיו של הארי שהצליחו למצוא את דרכן מבעד לחורי הסוודר, ממש כמעט עד ללבו.
דראקו נתן להארי להתכרבל קרוב אליו לכמה רגעים, ואז דחף אותו ממנו בעדינות וקם מהספה. הוא ניגש לעץ האשוח והרים קופסת קרטון גדולה, עטופה בסרט רחב.
הוא התקרב שוב אל הארי והושיט לו את המתנה. "רציתי לתת לך משפחה, אבל משפחה לא נכנסת לעטיפה... אז תיאלץ להסתפק בסוודר."
הארי צחק. "למה אתה מגלה לי מה המתנה? תן לי לגלות לבד."
"אין סודות בינינו. לא עכשיו, ואני מקווה שלעולם גם לא יהיו."
הארי קרע את נייר העטיפה והוציא את הסוודר האדום מהקופסה. הוא העביר את אצבעותיו על הבד ואז הרים את מבטו אל דראקו. "זה נהדר, תודה רבה לך."
הוא שלח יד קדימה ותפס בצווארון הסוודר של דראקו, זה שתאם לשלו, ומשך אותו אליו לנשיקה. "שיהיו עוד הרבה לילות כאלה," מלמל.
דראקו חייך. "יהיו."
הארי פשט את חולצתו ולבש במקומה את הסוודר האדום שקיבל זה עתה, מה שגרם לדראקו לחייך.
"גם לי יש משהו בשבילך," אמר הארי, "אבל אני עייף מדי בשביל להביא אותו. אתה יכול, אולי...?"
"בטח."
הקופסה הקטנה שלו הייתה עטופה בנייר בצבע ירוק, עם דוגמה של נחשים קטנים וכסופים עליה. הוא תהה מאיפה הארי השיג אותה. כמעט היה לו חבל לקרוע אותה, אך הוא עשה זאת לבסוף כשהפיתוי לראות מה הארי קנה לו גבר על הסנטימנטליות שבעטיפה.
הוא הוציא את בקבוקון הזכוכית מהקופסה ועירבל אותו בתנועות עדינות. דראקו תמיד אהב לראות את היופי האצילי שבו צבעי השיקוי מתערבבים, ובמיוחד כשהדבר נעשה ביד מיומנת כמו שלו.
השיקוי המסוים ההוא היה תכול עם נגיעות קלות של כסף וזהב, ומעט אדום שהשתלב בו בצורה מפתיעה לחלוטין אך עוצרת נשימה ביופייה.
"אני כבר אוהב את זה. מה הוא עושה?"
הארי חייך. "תן לי את היד שלך, דראקו."
דראקו הושיט לו את ידו, והארי הניד בראשו לשלילה. "את היד האחרת."
דראקו העביר את השיקוי לידו השנייה והושיט להארי את ידו השמאלית. הארי הפשיל את שרוולו ונתן לאצבעותיו לשוטט לרגע על פנים זרועו של דראקו, חיוך קטן מרוח על פניו.
"את השיקוי, בבקשה." דראקו ציית.
הארי ערבל מעט את השיקוי בידו ואז פתח את פקק השעם, וטפטף כמה טיפות על דוגמת הנחש שנצרבה בצדה הפנימי של הזרוע. הוא עיסה מעט את המקום באגודלו, וחיכה.
ההרגשה הייתה כאילו ידו הופכת לנוזל ומתאדה, אך בצורה נעימה יותר מכפי שדראקו אי פעם דמיין. כל התהליך לקח רגעים ספורים בלבד, ולאחריו הוא הביט כלא מאמין בידו החלקה, הנקייה כפי שלא הייתה מאז שהיה בן שש עשרה. הוא הרגיש כאילו התנקה, כאילו עול של שנים ירד מעל גבו. כתפיו התיישרו כאילו משא כבר ירד מעליהן. במשך שנים הוא הרגיש שהקעקוע מחלל אותו, ויותר מכפי שהיה מוכן להודות. הוא הרגיש מטוהר.
"תודה," מלמל, "תודה רבה לך."
הארי חייך חיוך רחב, ודראקו משך אותו לעמידה. הם עמדו מתחת לעץ, מתנשקים ורוקדים בוואלס צמוד ללא מנגינה בינות לאורות המהבהבים. הארי קיבל במתנה משפחה- ודראקו קיבל את עצמו בחזרה.
וכמה שעות לאחר מכן, כשהם שכבו שוב על הספה, עייפים- דראקו נאלץ להודות בינו לבין עצמו שזהו חג המולד הטוב ביותר שהיה לו אי פעם.