המכתבים בהוגוורטס

עכשיו, אני חושבת, זו הפעם הראשונה שאני באמת מתגעגעת לימים ההם. אני ואלבוס היינו התלמידים הכי מבריקים בשכבה. שנאנו זה את זו. הוא, המבריק המחונן, עונה על כל השאלות הכיתה, מכין את שיעורי הבית תמיד ומקבל מאה בכל המבחנים. המורים העריצו אותו, התלמידים העריצו אותו, אבל לא אני. אני, תמיד למדתי הרבה, ונהניתי מזה. הייתי יושבת כל היום בספרייה ובשיעורים, כשידו של הגריפינדורי הגאון המפורסם התרוממה שוב באוויר, אני נהגתי לראות: מה יקרה קודם? אלבוס ינפנף בתשובתו לשאלה או אני אענה עלייה במחשבתי? תמיד קיבלתי מאה בכל המבחנים, אבל אני לא נופפתי בחכמתי כמו בדגל! 

הילד היה מפונק ומוערץ. הבנות התלחששו כשהוא עבר לידם במסדרון, וכל בית הספר הכיר אותו! אבל לא. דמבלדור לא הסתפק במה שיש לו ובמה שהוא השיג, כי משום מה אני עניינתי אותו. ולכן שנאתי אותו. היינו מבלים שעות בשליחת פתקים בשיעור זה לזו עם מילים נרדפות לעלבונות וקללות נוראות, בשפה הכי גבוהה שהצלחנו להוציא משפתיינו. היינו מבלים שעות בבהייה במילון בניסיון למצוא פועל שהשני לא מכיר או לא מזהה.

באיזשהו שלב, משהו אחר לכד את תשומת ליבי. לא אחר מאשר אחיו. אברפורת' הנאה והלא מקובל, שתמיד דאג לעזור כמיטב יכולתו, וכל כך דאג תמיד לאחותו הקטנה. היו לו עיניים כחולות, כל כך דומות לעיניי אחיו שזה היה מכעיס, אבל את העיניים האלה אהבתי. העיניים האלה היו פשוטות, ואיך שהוא, טובות יותר. אבל אני, ומוח הדג שלי, מעולם לא מימשתי את אהבתי אליו ועזבנו את הוגוורטס כידידים.

עכשיו, כשאני מסתכלת בצוואה של אלבוס, במילים ההן, שהעסיקו אותי ימים ולילות, אני באמת מתגעגעת אליו. כשאני קוראת את אותו משפט בלב שוב ושוב, חוזר אלי הגעגוע הזה. הוא חזק ממני.

אלבוס כתב לי:

לאנג'לה, רציתי שתדעי את זה. רציתי שתדעי שאת האדם היחיד שראה אותי כפי שאני בימים ההם, בימים של המכתבים בהוגוורטס.