בעיני איזמרגד

הוא הביט בי. בעיני איזמרגד.

מתוך משקפיים עגולים, מתוך פרצוף נאה.

עם צלקת ברק באמצע המצח, עם שיער שחור מבולגן.

לא היה אפשר לקרוא את הבעת פניו.

האם הוא עצוב? האם הוא שמח? רק הוא ידע.

הוא סתם ישב, ללא תנועה, ללא קול.

הוא ישב בשולחן והסתכל עליי, ואני עליו.

מיהו האיש?

זהו האיש אשר כולם מכירים.

זהו האיש אשר גבר על אדון האופל לפני דקות ספורות.

הארי פוטר הסתכל עליי, בעיני איזמרגד.

הוא בטח חשב על המאורעות שקרו, על ההורקרוקסים ועל האמת.

אני ידעתי הכל, כן, אני, לא איש אחר.

ואני מבינה אותו, הוא כלוא בסערת רגשות.

מצד אחד הוא שמח, מצד שני הוא עצוב.

מצד אחד הוא כועס, מצד שני הוא צוהל.

הוא לבטח חושב על כל מה שקרה, עד הפרט האחרון.

הוא אינו רוצה עוד פרסום, הרי הוא יודע שהעיתון מפרסם דברים שקריים.

אך כל זה אינו חשוב, אני הרי יודעת שהוא מרגיש מחולל, כאילו תלשו ממנו פיסה בקרב.

מה יהיה עכשיו? הוא שאל את עצמו, הוא עוד זכר את ברטי קראוץ' הבן, שיעץ לו להיות הילאי, ומאז דבק בזה.

אך שנינו יודעים דבר אחד, שזה לא נגמר, שזה לעולם לא ייגמר, תמיד יקום קוסם אופל חדש, ותמיד יקום אחד שינסה לעצור אותו. אך מי? ומתי? איש אינו יודע.

אבל עכשיו הוא רק מביט בי, בעיני איזמרגד.