מצעד הגאווה

החולצה הלבנה שהארי לבש מתחת לגלימתו השחורה נראתה כמעט חריגה בתוך ים האנשים הצבועים בשלל צבעי הקשת מכף רגל ועד ראש.
זאת השנה הראשונה- וכנראה גם האחרונה- בה הוא הולך למצעד המטופש הזה, אמר לעצמו, וגם זה רק בגלל שהוזמן באופן אישי. כל הרעש והצבעוניות האלה לא היו בשבילו.
הוא לקח נשימה עמוקה ונדחף בין חבורה של בנות מצחקקות. הוא שיער שאלה היו בנות, כמובן. במקום ההוא כבר אי אפשר לדעת.
הכניסה לסמטת דיאגון הייתה קשה מאי פעם, כי אפילו בסמטה הנידחת שהייתה שער הכניסה עברו מפעם לפעם קבוצות קטנות של מוגלגים חוגגים.
לאחר מספר דקות של המתנה ומספר לחשי הנגזה, הארי הצליח לחמוק ממסיבת המוגלגים- היישר לתוך מסיבה זהה לה לחלוטין. ההבדל היחיד שהיה בין שני צדי קיר הלבנים הוא העובדה שבסמטת דיאגון הקישוטים הצבעוניים ריחפו באוויר, ושבגדיהם הצבעוניים של החוגגים היו מכוסים בגלימות שהיו אף הן בשלל צבעי הקשת.
"תראו, זה הארי!"
"הארי פוטר!"
"אימא, תראי! זה הארי פוטר!"
לפני שהארי הספיק לסגת לאחור, הוא כבר היה מוקף בכמה מאות קוסמים. מקומות הומי אדם שכאלו מעולם לא היו הסגנון שלו- הוא לא הצליח להתחמק מתשומת הלב שהופנתה תמיד אליו בשלב מסוים, לדאבונו.
הוא חייך במבוכה כשמעגל האנשים שסביבו התהדק לכדי הפרה של מרחב פרטי ראוי וחיפש נואשות במבטו אחר משהו- או מישהו- שיכול להוות עבורו חבל הצלה.
"הארי! היי, הארי! אנחנו פה!" הרמיוני נדחפה בין המוני האדם ומשכה אותו ממפרק ידו. הוא נשף את האוויר מריאותיו והחליק את חולצתו.
"תודה רבה, הרמיוני. הצלת אותי שם."
רון הניח יד אחת על כתפו ואת השנייה כרך סביב הרמיוני. "העיקר ששלושתנו שוב יחד, כמו בימים הטובים."
הארי צחק והניד בראשו. "אני לא מבין מה היה כל כך טוב בימים ההם, רון. לדעתי לכולנו יותר טוב עכשיו."
הם התקרבו זה לזה עד שעמדו בחיבוק קבוצתי חם. הארי כבר הספיק לשכוח כמה כוח שני חבריו הטובים תמיד העניקו לו.
"תודה שאתם פה," אמר. "לא חשבתי שתבואו."
"בטח שבאנו, הארי," אמרה הרמיוני. "אל תהיה טיפש. אנחנו יודעים שזה לא קל בשבילך, בעיקר במקום כזה עמוס. אנחנו תמיד מאחוריך, תזכור את זה."
איש גבוה לבוש בגלימה שחורה הופיע לפתע מבין ההמון. לצאוורו היו עטויות מספר שרשראות גדולות וצבעוניות, שנראה שנזרקו עליו בחופזה.
"הארי, נערי! חשבתי שראיתי אותך," אמר.
הארי התנתק מחבריו והסתובב.
"תהיתי איפה אתה," אמר הארי בחיוך.
"תודה רבה לך שבאת בהתראה כל כך קצרה."
"תודה שהמזנת אותי."
האיש חייך. "אתה אמור לעלות על הבמה המרכזית בעוד חמש דקות, כולם כבר מחכים לנאום שלך. תן לי להראות לך את הדרך."
הארי, רון והרמיוני עקבו אחריו אל הבמה הגדולה והמוקפת באנשים. הארי טיפס במעלה המדרגות.
כנראה שלחש סונרוס כללי הופעל על הבמה, מפני שקולו היה חזק מהרגיל כשדיבר.
"בוקר טוב לכם, וברוכים הבאים למצעד הגאווה של קוסמי בריטניה!" הוא הפסיק לשמע התשואות, ואז המשיך לדבר. "שמי הארי פוטר, ואני רוצה לספר לכם קצת על הקשר שלי ליום הזה. מאז שגיליתי את עולם הקוסמים, הכרתי אנשים שהשתייכו לקהילה הגאה. אחד מהם- שהיה דמות האב שלי למשך פרק זמן ארוך, אחד האנשים האמיצים ביותר שהכרתי אי פעם- היה אלבוס דמבלדור.
"כולם מכירים את סיפור הקרב של דמבלדור וגרינדלוולד, נכון? אבל אני מוכן להתערב שרובכם לא יודעים שהם היו יותר מסתם חברים, ובתקופות מסוימות- אפילו מאהבים.
"הריבים שנובעים מאהבה הם תמיד הריבים הגדולים ביותר, אפילו בתוך המשפחה. מעורבים בהם הכי הרבה רגשות, ואחד הצדדים תמיד נפגע. לפעמים שני הצדדים נפגעים. במקרה של דמבלדור וגרינדלוולד- שני הצדדים נפגעו, ובצורה קשה.
"אבל בואו נעזוב אותם בצד לרגע. באתי לפה היום כדי לומר משהו, לשחרר סוג שהעיק עליי במשך ארבע שנים."
ידו של הארי נותקה לפתע מצד גופו והוא הרגיש אצבעות משתלבות באצבעותיו. הארי חייך. בדיוק בזמן.
הוא שמע את הקהל משתנק בהפתעה ואז הרים את הידיים המשולבות גבוה באוויר. הקהל הריע.
"גם במקרה שלנו האהבה הגבירה את היריבות," אמר הארי. הקהל השתתק מייד למשמע קולו. "אבל אני הייתי עיוור מדי בשביל לראות את זה."
"אני לא," אמר דראקו, ידו עדיין משולבת בזו של הארי. "אני תמיד ידעתי שאני מאוהב בילד-שנשאר-בחיים."
הארי לחץ על ידו של דראקו ואז שחרר, ודראקו הלך אחורה.
"אל תתביישו לעולם במי שאתם," המשיך הארי. "אל תתנו לאף אחד לגרום לכם להתחבא. אתם מושלמים בדיוק כמו שאתם, בסדר? כל אחד ואחת מכם. את יכולה להיות נשית גם אם את נמשכת לנשים אחרות, ואתה יכול להישאר גברי גם אם- דראקו, מותק, אתה קצת מפריע לי."
דראקו התעלם ממנו והמשיך לכרסם את צווארו. הארי נאנח והסתובב. "אחר כך, בסדר? תן לי להגיע לנקודה." דראקו נעץ בו מבט. "דראקו, מותק, לך אחורה. בבקשה."
הוא צפה בדראקו לוקח מספר צעדים אחורה, ואז נאנח והסתובב שוב. "היי, קחו אותי כדוגמה. הנטייה המינית שלי לא מנעה ממני מלהביס את וולדמורט, נכון? לא הפכתי לחלש פתאום, העולם לא התמוטט. גם אתם לא צריכים לשים לב לנורמות של החברה, להקש- דראקו!"
הקהל צחק כשהארי הסתובב להביט בנער הבלונדיני עם ההבעה התמימה-מדי שעל פניו.
"אני רק רוצה לנצל את זה שאנחנו יכולים להתמזמז גם בחוץ, עכשיו כשיצאנו מהארון, הארי," אמר בשקט.
"דראקו!" סינן הארי בפנים אדומות כשהבין שגם האמירה השקטה של בן זוגו נשמעה, תודות ללחש הסונרוס הארור ההוא.
הוא הסתובב שוב אל הקהל. "טוב, אז מה שבעצם רציתי לומר הוא- אוי, לעזאזל עם זה, כולכם הבנתם לאן כיוונתי. פשוט תהיו עצמכם. להתראות והמשך חג גאווה שמח!"
הארי הסתובב שוב, הפעם לכיוון השני, ותפס את דראקו במותניו. השניים החלו להתנשק בלהט, והקהל החל להריע שוב.

"אתה בטוח שזה היה הכרחי, לנשק אותו מול כולם?" שאל רון, עדיין המום מעט. "ומילא לנשק, אבל כל כך הרבה?"
"אויש, וויזלי, תירגע. כאילו שאתה לא ממזמז את גריינג'ר בכל הזדמנות שיש לך." ידו של דראקו הייתה אחוזה בתוך זו של הארי.
"כן, אבל... זה בכל זאת שונה," אמר רון.
דראקו עצר במקומו והסתובב כלפיו. "אנחנו נמצאים במצעד הגאווה, וויזלי, ואתה מתחיל להיות הומופובי??"
"דראקו, תירגע," אמר הארי. "רון הוא האחרון שאפשר להאשים בהומופוביה. אבל אני חייב להודות שאני סקרן לדעת למה אתה כל כך נגעל מזה, רון."
"זה פשוט ש- בשם אלוהים, אתה החבר הכי טוב שלי! אני מכיר אותך מגיל אחת עשרה, ופשוט מוזר לי לראות אותך ככה עם מי שהיה האוייב המושבע שלנו במשך שבע שנים, זה הכול."
"ולי מוזר לראות אותך ככה עם בחורה שאני אוהב כאילו היי1תה אחותי, אבל אתה לא רואה אותי משתגע."
"אני לא משת- טוב, בסדר, אולי אני קצת מגזים בתגובה לפעמים."
דראקו הרים גבה. "לפעמים?"
הארי נאנח. "עזוב אותו, מותק, זה הדבר הכי קרוב להתנצלות שנצליח להוציא ממנו."
הם עברו שוב ליד הבמה הגדולה, עליה רקדו כמה גברים לבושים בשמלות מיני ונעלי עקב. הארי תפס בפרק ידו של דראקו וגרר אותו לשם.
דראקו צווח. "אתה השתגעת לגמרי? אני לא רוקד איתם! הם- הם ירמסו אותי או משהו!"
"שתוק ותפסיק להתלונן."
"אבל-"
"אני רציני, דראקו. אתה תתחרט על זה."
"על מה לעזאזל אני הולך להתחרט?? כבר אמרתי לך, הארי, אני לא רוצה לרקוד עם-"
"סליחה, אתם יכולים בבקשה לפנות את הבמה לשתי דקות? תודה רבה."
"הארי, מה לעזאזל-?"
"שתוק." הוא פנה אל החוגגים. "אני רוצה לנצל את המעמד כדי לומר משהו חשוב."
"עוד משהו?? הארי, כבר יצאנו מהארון-"
"דראקו, אני רציני. שתוק לרגע."
"הבחור הזה שפה הוא הדבר הכי חשוב לי בעולם, והייתי רוצה ל-"
"תגיד, אתה שיכור??"
"הייתי רוצה להציע לך נישואין, אידיוט."
"הו."
הארי צחק והוציא טבעת מכיסו, ואז תפס בידו של דראקו וכרע ברך. "דראקו מאלפוי, האם-"
"אתה לא באמת צריך לשאול את זה, הארי. בטח שכן."
הארי חייך וענד את הטבעת לאצבעו של דראקו. הם התנשקו שוב, בפעם האינספור באותו היום, על אותה הבמה בדיוק.
הארי היה מוכן להתחיל לחיות באמת. השאלה היא אם העולם מוכן לזה כמוהו.