כמו רומאו ויוליה

<!-- /* Style Definitions */ p.MsoNormal, li.MsoNormal, div.MsoNormal {mso-style-parent:""; margin:0in; margin-bottom:.0001pt; text-align:right; mso-pagination:widow-orphan; direction:rtl; unicode-bidi:embed; font-size:12.0pt; font-family:"Times New Roman"; mso-fareast-font-family:"Times New Roman";} @page Section1 {size:8.5in 11.0in; margin:1.0in 1.25in 1.0in 1.25in; mso-header-margin:.5in; mso-footer-margin:.5in; mso-paper-source:0;} div.Section1 {page:Section1;} -->

רון והרמיוני טיילו ליד האגם, בשעת צהריים מאוחרת. לאחר המבחנים המתישים, החליטו השניים לנוח מעט.

הארי באותו זמן בילה עם ג'יני במגדל האסטרונומיה, ככה ששניהם יכולים לבלות  בשקט ולבד.

הקטע שמאז שנתם השלישית כשהארי לא יכל להצטרף אליהם בגלל שלא היה לו טופס אישור יציאה להוגסמיד, הם לא היו ביחד, וזה היה קצת מביך.

הרבה תלמידים בילו באגם, משתוללים וצוחקים. רון והרמיוני בהיותם מדרכים, היו צריכים להשגיח על התלמידים, לפחות לפי מה שהרמיוני אומרת.

הם התיישבו לבסוף מתחת לעץ אלון גדול, מביטים בתלמידים שיחקו והגניבו מדי פעם מבטים אחד לשניה.

הרמיוני הוציאה מתיקה ספר מוגלגי, ורון רק המשיך להביט בתלמידים המתרחצים.

הוא אהב את הרמיוני, למה היה כל-כך קשה לו לומר לה את זה? הוא הביט בספר שקראה, רומאו ויוליה. ג'יני פעם ספרה לו את הסיפור בקצרה, והוא נחרד לגלות מה האהבה עושה ואנשים והחליט שלא יתאהב, אבל האהבה תפסה אותו בלי שהוא היה מוכן. זה היה קשה, כל הריבים של שניהם רק הקשו על העניין. רון רק נאנח קלות, מה שגרם להרמיוני להביט בו מעט דאגה

"הכל בסדר רון?" רון הפנה את מבטו אליה. הוא נלכד ברשת עיניה החומות והדואגות. אם הרמיוני הייתה יודעת על אהבתו אליה, הוא היה יכול להביט בעיניה שעות בלי שתשאל למה ורק תחייך את חיוכה המתוק שאהב.

"כן, הכל בסדר." אמר, מעלה חיוך קל על שפתיו והיא החזירה לו אחד וחזרה לעיין בספרה.

עיניו נפלו על הספר קראה ועל שורה מסוימת-

"ברחי איתי." אמר רומאו, מביט אל אהובתו שניצבה על המרפסת. "ברחי איתי ונתחתן."

אילו לו היה את האומץ להגיד את המילים האלו. לפעמים תהה אם המצנפת שמה אותו בגריפינדור כי לא היה לה איפה לשים אותו.

"רון," קולה של הרמיוני שוב נשמע אליו, והוא הרים את מבטו מהספר אליה שוב. "אתה בטוח שהכל בסדר?" האינסטינקט הראשוני של רון היה להנהן, אבל לפתע הוא הרגיש סוג של אש בוערת בכל גופו. עיניו נחתו על שפתיה של הרמיוני.

אם נישק את לבנדר, למה לא את הרמיוני?

"אני חושב..." לחש רון, והרמיוני כנראה הבינה את כוונותיו, והתקרבה אליו מעט, כשעיניה נסגרו לחצי. ליבו של רון פעם בחוזקה, הרמיוני נתנה לו אישור לנשק אותה...

רון בלע את רוקו ורכן לעברה. הוא הרגיש כאילו מישהו דחף אותו בחוזקה, כי הוא מצא את שפתיה של הרמיוני נלחצות לשפתיו. הוא סגר את עיניו, נהנה מהמגע. לא נראה לרגע שהרמיוני מתכוונת לדחוף אותו, כי ידיה נחו סביב צווארו, מושכות אותו אליה, והוא הניח את ידיה על גבה התחתון. פיה נפתח והנשיקה נהפכה להיות מעט יותר פרועה, אך עדיין היה בה את העידון של הרמיוני. תפוחים. להרמיוני הייתה מחלה לתפוחים.

רון העביר את ידיו אל קצוות שערה של הרמיוני, שידיה שלה, מלטפות את חזהו, ואוחזות בחולצתו, כאילו אם תשחרר, הוא יברח לה. אבל לרון לא היה לאן לברוח, הוא גם לא רצה לברוח.

הוא יכל להשאר ככה עידנים, אלמלא מאלפוי היה בא ומציק לשניהם.

כעת הוא והרמיוני עמדו בתחנת הרכבת, ברציף תשע לשלושה רבעים, רואים את בתם רוז על הרכבת להוגוורסט, מנופפת להוריה ואחיה בחיוך.

רון עטף את הרמיוני מאחור ולחש לאוזנה שהוסתר בשערה הסבוך שכל-כך אהב לעביר את ידיו בו.

"אז אנחנו כמו רומיאו ויוליה?" הרמיוני רק חייכה.

"אני מאוד מקווה שלא, אני לא רוצה למות בזמן הקרוב."