נתקן את הכל

פאנדום: ה"פ

תקופה: בזמן הקרב על הוגוורטס.

ז'אנר: טיפה פילוסופי. מעט דיכאוני.

דירוג: G לכיוון ה-PG(בעיקרון זה מדבר על מוות, אז...).

הערות: מבוסס על השיר fix you  של Coldplay.
 

__

מעדתי ונפלתי לתחתית מדרגות האבן המלוכלכות. שיערי נשפך על פניי, מהווה מחיצה אדומה בוערת בין פניי המלוכלכות והעייפות לפניו של אוכל המוות. נראה היה שקולות הקרב שמסביב, הקולות שתיארו את הרצון היחיד שנותר אצל אנשים- הרצון לחיות- התעמעמו והשאירו רק את השתיקה המתוחה ביני לבין אוכל המוות ואת קול נשימותינו. הרגשתי כמו שכל האנשים מתארים את המוות בספרים, כאילו החיים ממש עוברים לך מול העיניים. ההבדל היחיד הוא שראיתי את הקרב עובר לי מול העיניים. ראיתי את הניסיון הפזיז שלי להציל את אחי, הניסיון הטוב ביותר שיכולתי לנסות. נכשלתי בו.
 

כוחותיי האחרונים נטשו אותי, וכרעתי על הארץ. הבטתי על פניו של אוכל המוות, וראיתי שאני עומדת לקבל את מה שרציתי מההתחלה. את מה שרציתי לקבל מאז שכל אחד מבני משפחתי נפל בקרב. אמריליס, ליסה האהובה, שעיניה הירוקות דמו כל- כך לשלי. אחי הגדול, אנדרה, שאהבתי כל- כך אבל לא יכולתי למנוע את מותו. אמא ואבא. דודה דורותיאה. דוד תומס. ריין. אודרי. כל אחד מבני משפחתי שאהבתי. עמדתי למות, דבר שרציתי כל- כך אף על פי שמה שבאמת הייתי צריכה זה להמשיך לחיות. לחיות בשבילם. 
 

המשכתי להביט בפניו של אוכל המוות. פנים עייפות כמו פני העובד בשדה לאחר יום ארוך. פנים שמאחורי הלסת הנחושה שלהן והמבט הקר והתקיף שעמד בעיניהן נראו בדיוק כמו פניי, פנים שקילפו מהן כל דבר שהן אהבו. רק עכשיו חשבתי על כך שאוכלי המוות הם בדיוק כמונו, רק מאמינים באמונות שאנחנו קראנו להן שגויות. כמה בני משפחה אוכל המוות שמולי איבד בקרב היום ובאופן כללי בכל מאבקו של זה שאין- לנקוב- בשמו? כמה חברים? כמה אהובים? היה נדמה שבדיוק כמותי, גם הוא חיי את מותם של אהוביו פעם נוספת כל פעם בה  הוא צופה בגופים של אנשים אחרים נופלים בכבדות על הרצפה, בדיוק כמו גופותיהם של אלו שאהבנו.
 

דמעה אחת זרמה במורד הלחי שלי, מותירה שביל נקי מאפר על פניי. דמעה נוספת הצטרפה אליה, נוטפת על אפי ופניי בדממה, ומגיעה לפי, מותירה בו טעם מלוח. הדמעות המשיכו לזרום, שקטות ומביעות צער על הדברים שאיבדתי. על האנשים האהובים שאיבדתי ושלעולם לא אוכל להחליף או להחזיר. הקדשתי שבריר מחשבה לכל אדם שאיבדתי, מביעה חרטה על כך שאהבתי אותו והאהבה שלי לא הצליחה להציל אותו, ועל כך שלבסוף האהבה נשארה תלויה באוויר, בלי גוף שיוכל לשמור עליה.
 

נענעתי את ראשי, ממשיכה לשכנע את עצמי שזה הדבר הכי טוב שאני יכולה לעשות. למות. להתאחד עם האנשים שאני אוהבת, ולהמשיך לחיות איתם, גם אם לאחר המוות. כי הרי, מה יכול להיות גרוע יותר מאשר לחיות בלי אהבה? מה יכול להיות יותר גרוע מהמצב הזה? אני בטוחה שגם הוא יכול להבין את זה. הרי הוא בדיוק כמוני.
 

זקפתי את ראשי ועצמתי את עיניי הירוקות והרטובות, בוהה באפלולית של אחורי עפעפיי. ההבדל היחיד בינינו הוא שאנחנו מקדמים שלום בדרכים אחרות. הם מקדמים את השלום שלהם בדרכי הקרב. בקורבנות. במוות לטובת הכלל. אנחנו מנסים לקדם את השלום שלנו בשיתוף פעולה. באהבה. בחיים. נשמתי נשימה רועדת אחרונה, וחיכיתי להרגשה הקלילה של המוות. הרגשה שתישא אותי אל מעבר לעננים, אל מקום בו אפשר לישון אחרי אותו יום ארוך שמכנים אותו החיים. אל מקום בו הכל זהוב ונעים, בו אין מלחמות. בו הכל שליו.
 

המשכתי לחכות לאור שידריך אותי הביתה. למקום בו נמצאים כל מי שאני אוהבת. למשפחה. לחברים. לאהבות. לכל האורות בחיי שהם הבית שלי. עצמותיי כמעט שניצתו מרוב התרגשות, מרוב ציפייה לזמן הארוך בו אוכל להיות עם משפחתי. כמעט יכולתי להרגיש בעורפי את לחישותיהם של בני משפחתי. בואי אלינו, קראה ליסה. אני מחכה לך. אנחנו מחכים לך, המשיך קולו של אנדרה. הוריי לחשו באוזני לחישות אוהבות. דודיי וילדיהם ליטפו את פצעיי ומכאוביי. הרגשתי את כתפיי נרפות. קולותיהם הפסיקו ללחוש, ובקול אחד, בטון שמחבר בין קולותיהם הגבוהים של הילדים וקולותיהם העמוקים של המבוגרים, הם לחשו לי כתפילה: בואי אלינו, ואנחנו נתקן אותך.
 

קולותיהם השתתקו, וליבי צנח למטה ולאחר מכן עלה למעלה. אולי זה אומר שאני קרובה. אולי אני עומדת להתאחד עם משפחתי. רק כשגם קולות הקהל שמסביב השתתקו לגמרי, ולא רק נשמעו חלושות ברקע, הבנתי שהמשמעות של הדממה היא שאני באמת עומדת למות. ליבי צנח מטה, וגופי התחיל להיאבק. אני לא אמות. הוא קרא, מנסה להחזיר בכוח את החיים ואת נשימתי. אני אמשיך לנשום, ולעולם לא אפסיק.
 

המחשבות על החיים מילאו את ראשי. אני אוהבת את החיים יותר מדי בכדי רק לתת להם לנזול בין אצבעותיי, ולעזוב אותי לתמיד. אני רוצה לחיות, חשב גופי, וחלק ממוחי גם הסכים איתו. ראותיי המשיכו לנסות לעבוד. ליבי ניסה לפעום. אפי לקח אוויר. רגליי ניסו לנוע. גופי המשיך לנסות לחיות בעוד חלק גדול בראשי מנסה למנוע ממנו. מנסה לשכנע אותו. למה בעצם צריך לחיות? הוא שאל, מנסה לשכנע את גופי להפסיק להחיות את עצמו. אם תמשיכי להיות פה, לא תוכלי להתאחד עם האהובים שלך. למה לא לנסות להתאחד איתם? יכול להיות שבאמת תפגשי אותם. אם לא תנסי, לעולם לא תוכלי לדעת מה את שווה, והם לעולם לא יוכלו לדעת מה שווה אהבתך.

פקחתי את עיניי, מטושטשת בגלל הדמעות וקרועה בין הרצון לחיות לבין הרצון להתאחד עם אהוביי. אני רציתי להציל אותך, ליסה. קראתי לעבר אחותי הקטנה. גם אותך ניסיתי, אנדרה, קראתי לאחי הגדול. התנצלתי בפניי כל אחד ואחד במשפחתי. סליחה על שעזבתי. סליחה על שנטשתי. סליחה על שהפסקתי לנסות להילחם עליכם. סליחה על שלא הצלחתי להציל.
 

קמתי על רגליי, מטושטשת ועייפה, אך מוכנה לסוף הקרב. בין אם הסוף לחיים, ובין אם הסוף לאחדות עם אהוביי. פקחתי את עיניי בעוד אוכל המוות הרים את שרביטו, וקולו נשמע מעל קול המולת הקרב, קורא את הקללה שתטיל קץ לחיי. אור נדלק מאחוריו, ואני לא הצלחתי להבין איזה אור זה. האור של גן- העדן או האור של העזרה. אוכל המוות המשיך את הקללה, שנפסקה בקריאת 'אקספליארמוס!' שבקעה מפיותיהם של שני קוסמים והעיפה את אוכל המוות באוויר.

האושר הצית את עצמותיי. רק באותו הרגע הבנתי שחיי חשובים לי יותר מהמוות. אני לא צריכה למות למען אהוביי. אני צריכה לחיות למענם. אני צריכה להיות חזקה למענם. יד מטונפת ומדממת הושטה לעברי, ועזרה לי לקום על רגליי שקרסו מרוב פחד מול שרביטו של אוכל המוות.

עיניי נפגשו עם עיניים כחולות בהירות שממש זרחו על רקע הפנים המלוכלכות מאבק. "תודה," לחשתי בקול שכמעט לא נשמע על רקע הפיצוצים והקולות הצועקים שמסביב. הצלחתי לתפוס בזווית עיני את מאורעות הקרב. קבוצות של אנשים נלחמים. סילוני אור ירוק ואור אדום. אנשים נופלים. החזרתי את עיניי לפניו של האיש, שחייך לעברי חיוך נעים ומשך בכתפיו. "את לא צריכה להודות לי."

הוא החווה בראשו לעבר הקרב. "שנלך להילחם?" הוא שאל, כמעט בשאננות לרקע הקרב שמתקיים, שיכול להרוג אותו בכל רגע. הסתכלתי מסביב, סוקרת את כל ההרס שהיה זרוע מסביב. אני אלמד מהטעויות שלי. אני לא אתן לעוד אנשים להיפגע כשאני יכולה להציל אותם. ויותר חשוב מזה, אני לא אתן לעצמי לחשוב על מוות בשביל אהובים שמתו. אני צריכה לחשוב על חיים בשבילם.

אורות הקרב האירו בשבילי את הדרך לכפר על הטעויות שלי, והציתו בעצמותיי את הרצון להילחם בשביל לכפר עליהן. אחזתי בידו של האיש, בוטחת בו אף על פי שלא ידעתי עליו שום דבר. לא את שמו. לא מה רצונותיו. שום- כלום. הוא חייך אליי חיוך זורח, ולחץ את ידי לחיצה כמעט לא מורגשת.
 

"בוא נתקן את הכל."
 

__
 

תגובות?