יסמין

פאנפיק זה נכתב בשיתוף עם האחת והיחידה - קוראת הספרים.

לא היה לי מספיק מקום לכתוב את כל התקציר לכן אני אוסיף אותו כאן:

אמצע המאה העשירית, הפאודליזם בשיאו. ליה, בת חמש עשרה, מוסיקאית בחצר המלכות של המלך מלקולם בסקוטלנד, נאלצת להתמודד עם אהבתו של חבר ילדותה, ג'ף, עם מקרים מסובכים מעבר להבנתה, עם סודות ושקרים, ועם המחשבות שלה, שלא נותנות לה מנוח.

"הוד מעלתך! אני מתנצלת אבל אינני חושבת שזה יהיה אפשרי. צר לי על עוגמת הנפש אך זה פשוט לא יקרה שוב. ברשותך, אלך לדבר עם הכומר."  לדעתי שברתי שיא בחוסר נימוס, ועוד דיברתי כרגע עם המלך! טוב נו, חשבתי, גם ככה אני לא יכולה להידרדר יותר. הדבר הכי גרוע שיקרה הוא שהוא יתלה אותי והוא לא יעשה את זה. הוא לא יכול לוותר עלי לפני שיבין מה קורה כאן. לא שאני ידעתי מה קורה כאן. קדתי קידה עמוקה, זו ששמורה רק למעמד בני המלוכה ופניתי ללכת.

אני ליה. בת למשפחת אצולה זותרה אשר עובדת בחצר המלכות של מלכי סקוטלנד זה מאות שנים. אני מוסיקאית בחצר, כלומר עושה עבודה יום-יומית של להתאמן עם הצ'לנים, להתאמן עם המקהלה, להתאמן בעצמי, להתאמן עוד קצת עם אלו ועם אלו ביחד, לצעוק קצת פה ולצעוק קצת שם. כרגע קרה דבר מוזר ביותר. התעצבנתי, וכלי תה שסחבה משרתת מסכנה התעופפו באוויר ונפלו ברעש על ראשו של הדוכס מאָרָאָן. למה התעצבנתי? כרגיל, בנו של הדוכס הדגול מאראן יורש העצר ג'וזף הגיע לבקר. לאור המחזה המוזר הלכתי למקום היחיד שחשבתי שיקשיבו לי בו- הכנסייה.

אני אוהבת את הכנסייה, חשבתי בעודי מביטה באור אחר הצהרים נשבר על חלונות הויטרז' הכחולים ששיוו לכנסיה מראה מדהים. כאילו השמים התהפכו או שהכנסייה נבנתה מתחת למים. כמעט יכולתי לדמיין את הדגים ששחו מסביבה.

נכנסתי לווידוי ומולי עמד כומר שמן במיוחד. ראשו המקריח ופרצופו החמוץ גרמו לי לא לחבב אותו מיד. שפכתי את ליבי בפניו. הוא היה המום.

"סלח לי אבי, כי נראה לי שחטאתי" אמרתי וכרעתי על ברכי, מחניקה את הצורך להוסיף שאם להפיל ספל על ראש של דוכס חוצפן שמביא לפה את הבן החוצפן עוד יותר שלו נקרא חטא...

"מה זה היה? תתארי לי שוב בבקשה" אמר הכומר השמן.

חזרתי על תיאורי ולאחר מכן, עשה הכומר מעשה שאני די בטוחה שם היו רואים אותו היו משליחים אותו לצינוק. הוא כרע על ברכיו מולי. הכומר הסתכל אלי בגובה העיניים ולחש לי בקול חלקלק ו... יש דברים שאי אפשר להסביר. עיניים צרות הביטו בי והפה לחש:

"את חייבת להבטיח לי שלא תספרי על זה לאף אחד. את בסכנה איומה, אני מכיר את זה, יחשבו שאת מכשפה וישרפו אותך. בואי לפונדק של אלפרד מחר באותה שעה כשהשמים יהיו צבועים אדום." בזאת הוא סיים, קם ופנה ללכת.

ככול הנראה חשבתי, אני משתגעת. הכרתי את הפונדק של אלפרד. מקום מפוקפק, כל הטיפוסים מכל הסוגים מגיעים לשם. למה שכומר יגיע לשם? שום דבר פה לא הגיוני! קודם כלי התה מתנפצים על ראש מקריח של דוכס מסריח, אני מתחצפת למלך מלקולם, הולכת לכומר בבקשה לתשובות וכל מה שאני יודעת זה שאין לי שום מושג מה קרה הרגע!! הזוי.

אז עשיתי את המעשה המתבקש. הלכתי לישון. חזרתי לחדר שהקצו לי באגף המזרחי של טירת המלך באדינבורו הבירה. הרחובות ההומים מאדם הסריחו מזיע ומצואת בעלי חיים. כשהגעתי מיוזעת במטרה לישון, גיליתי מחזה מוזר. ג'ף , או ג'וזף יורש העצר של אראן כורע על ברכיו מול דלת חדרי, צועק ומתחנן שאפתח לו את הדלת.

"ליה, אני מתחנן, תפתחי לי!" הוא צעק לדלת הסגורה.

"תסלח לי, אדון ג'וזף, מה מעשיך פה? ולמה אתה שובר לי את הדלת?" שאלתי בנימה תמימה, כאילו שלא ידעתי.

הוא היה נאה, לבוש במיטב בגדיו, הוא נראה רחוץ ושערו הזהוב נפל באלגנטיות על פניו הצרות, לסתו המרובעת התהדקה למשמע קולי ועיניו החומות הממיסות ננעצו בי. התעצבנתי, לא רק שהוא שלח לי עשרות אם לא יותר מכתבים שלא טרחתי לענות עליהם, הוא גם הגיע, שוב.

"אנה ממך, ליה, קראי לי ג'ף. אני מתנצל על ההפרעה" הוא הזדקף. רק עכשיו שמתי לב לזר פרחים שהיה בידו. יסמין, הפרח האהוב עלי. "אל תתנצל, ג'ף, אני מכירה אותך כבר שנים וגם כששכנעת אותי לטפס על עץ הדובדבן שבחצר, נפלתי, ושברתי את הרגל לא התנצלת." אמרתי לו.

"הו, ליה, בבקשה ממך, האם תינשאי לי?"

"ג'ף, אני... זאת אומרת אנחנו...כאילו...אה...אתה...אתה כמו אח שלי, האם זה לא יכול לחזור להיות כמו שהיה פעם?"

"ליה, אני אוהב אותך"

"ג'ף, אני מצטערת" לא יכולתי להסתיר את הרעד בקולי. "אני לא יכולה".

הוא הזדקף, עיניו נפלו. הוא לקח את ידי ונשק לה. "אני לא אוותר". ובמילים אלו, פנה ממני והלך. לצערי חשבתי כשהבטתי בגבו המתרחק, ידעתי שהוא לא משקר.

נאנחתי, פתחתי את הדלת והתארגנתי לשינה. זה היה יום מטורף, אולי הבוקר יביא אתו  תשובות.

		הפרק הבא