עברה כבר שנה.

היי פרד, 

כבר שנה עברה מאז שהלכת. שנה שלמה. 

שנה עברה, ואף אחד עדיין לא התגבר. אף אחד עדיין לא חזר לעצמו. בטח לא אני... 

מאז שהלכת, אני מרגיש שחלק ממני נעלם. כן, פרד, למרות שכנראה לא חיבבת אותי במיוחד, קשה לי... 

קשה לי בלי הצחוקים והמתיחות שלך. קשה לי בלי השגעונות שלך. קשה לי בלעדייך. 

אלוהים, פרד, אני כל כך מתגעגע אליך. אני חושב שאף פעם לא הייתי יותר שבור ממה שאני עכשיו. 

היית, ואתה עדיין- כל כך חשוב לי, פרד. זכיתי להיות אח שלך. 

כן, פרד. עם כמה שהתעצבנתי כשירדת עליי, לא הפסקתי לאהוב אותך לרגע. כן, גם לא בתקופת הנתק הנוראית הזו. 

מה חשבתי לעצמי? הייתי צריך להישאר איתכם. להישאר איתך. 

אני כל כך מצטער, פרד. אני מצטער שלפעמים (אוקיי, לעיתים קרובות)- הייתי כל כך מתנשא. כל כך דוחה. אני מצטער שלפעמים הייתי אח גרוע. 

אני מצטער על הכל. 

אני לא מסוגל לסלוח לעצמי. 

אני מרגיש אשם... אני מרגיש אשם במוות שלך. אני יודע שזה יישמע לך טיפשי, פרד, אבל... אני מרגיש שיכולתי למנוע את זה.

יכולתי למות במקומך. יכולתי. ולא מתתי... ואתה כן...

אלוהים, פרד, אם רק היית יודע כמה אני שונא את עצמי בגלל זה עכשיו... אם רק היית יכול לדעת כמה אני רוצה למות ולהצטרף אליך לשמים.

כולנו נפצענו בקרב שלך, פרד. כולנו. כולל אותי. 

אמא שלחה אותי למישהי... ''פסיכולוגית'', מוגלגית. היא די בסדר. אני הולך אלייה לטיפול פעם בשבוע... היא מנסה להגיד לי שזו לא אשמתי, אבל אני עדיין מרגיש שזו אשמתי. 

היא אמרה לי לנסות לפרוק את הרגשות שלי בכתיבה. לנסות להגיד את מה שאני רוצה להגיד. לנסות לכתוב לך... אז ניסיתי.

אני לא יודע אם אתה מסוגל לקרוא את זה, פרד, אבל אני מקווה שכן. ואם כן, תן לי סימן כלשהו.

תן לי סימן, פרד. 

תן לי סימן שטוב לך. שטוב לך בדיוק כמו שהיה לך טוב כשהיית בחיים. 

אני אוהב אותך, פרד. אני כל כך אוהב אותך.

אחיך, פרסי.