ילדותו של ירחוני

תחושת כאב מר הורגשה בצווארו של הילד.
דחף עז להקיא עבר בו ונדמה היה לו שדמעות עולות בעיניו מרוב כאב.
צחוק מרושע נשמע מעליו.
הוא היה בסך הכל בן שמונה.
לא היה לא סיכוי מול אדם הזאב שנשך אותו בזה הרגע.
"למה" נשמעה קריאה מאחוריו.
אביו רץ אליו ובבכי מר ליטף את זרועו.
"אף אחד לא מתעסק עם פנריר גרייבק ויוצא מזה בשלום" צווח התוקף בקול צרוד ודהר לתוך החשכה.
הילד, שהתחיל להתאושש, פצה את פיו לראשונה.
"מה קרה לי, אבא" אמר קולו הדק בלחש.
"האיש שתקף אותך, הוא... אתה מבין קצת הסתכסכנו" אמר אביו בקול חנוק"ו...והוא אמר, אמר שהוא ינקום". האבא לא יכל לשאת זאת עוד ובכי עז, קשה, צווחני פילח את הדממה.
ראשו של האב הורכן על כתפו השרוטה של בנו, אשר שכב על הריצפה.
הוא לא הבין כלום, מה קרה לו, מה יקרה לו, למה אביו רב עם הפנריר המפחיד הזה ולמה אביו בוכה.
בסך הכל נשכו אותו בצוואר לא מעט פעמים ולא קרה כלום.
אבל אז הוא הבין.
ברטט עז כל איבריו התהפכו והסתחררו בקצב מהיר.
הוא הרגיש כיצד חוטמו מקבל צורה שונה.
הוא גדל ותפח במהירות, ותוך כמה שניות אביו המוטל עליו עף הצידה.
כל גופו התכסה פרווה קשה, עבה.
רגליו צמחו וצמחו.
כשנעמד בגינת המשחקים ראשו נתקע באחד מהמוטות המוצבים שם ובמקום לשבור את ראשו הוא שבר את המוט.
ים של ערפל סגר עליו והוא לא יכל לשלוט בכלום.
הוא נפל לתהום עמוקה כשהדבר האחרון ששמע הידהד בראשו.

רמוס לופין לעולם לא ישוב להיות הילד הקט והתמים שהיה.

		הפרק הבא