בחזרה לעבר

שלום לכולם! ברוכים הבאים לפאנפיק החדש-דנדש שלי!
כן, זהו פאנפיק שני (הראשון שלי הוא "חלום או מציאות? מה ההבדל") והוא בסגנון שונה לגמרי ממה שהכרתם עד עכשיו! 
אני מאחלת לכם קריאה מהנה
RoseBat
___________________________________________________________________________________________________________ 

היא באה, דפקה בדלת.
פתחתי.
בהתחלה הייתי בהלם, ממש בשוק.
ואז חייכתי, "ידעתי שיום אחד תבואי".
"ידעתי שלא תפסיקי להאמין" היא אמרה לי.
והיה לה בדיוק את אותו החיוך. החיוך שלי.
היא נכנסה לבית, הביטה סביב. ראיתי את הנוסטלגיה בפניה.
"נראה מוכר, הא?"
"ממש. כאילו זה היה אתמול".
"בת כמה את עכשיו?" שאלתי.
"אני בת ארבעים ושבע".
"וואו!"
"ציפית למשהו אחר?"
"את יודעת שכן" עניתי לה.
"ציפית שאראה אחרת?"
"האמת שכן. אמרו לי שפצעי בגרות מונעים קימוט מהיר של העור".
"היי! אין לי קמטים!" היא מיששה את פניה בחיקוי של דאגה.
חייכתי בהקלה. אז חוש ההומור שלי לא אבד עם השנים. וגם לא חוש המשחק.
"באת במיוחד היום?"
"כן".
"למה?"
היא צחקה, "חכי עם כל השאלות! אני רוצה לראות את הבית!"
צחקתי גם, ועשיתי לה סיור מודרך.
"את רוצה גם לראות את השירותים?"
"וגם את הקולב הישן של אבא, אם אפשר".
"החדש, את מתכוונת".
"כן... חדש" היא אמרה בבלבול. ראיתי שזה מוזר לה.
"את לא רגילה לזה, נכון?"
"לא, האמת שזו הייתה הפעם הראשונה שלי".
"היום?"
"כן. בבוקר".
"איך הצלחת?"
"עם משאבים וכסף, וקצת פיזיקה".
"חשבתי שאת שונאת פיזיקה".
"בגיל שלך שנאתי הרבה דברים".
"את אוכלת גבינות? ודגים?"
"איכס! לא!"
צחקתי. "אז לא כל כך השתנית".
"יש דברים שנקבעים בחיים שלך כבר מגיל עשר" היא השיבה.
"אני בת שבע עשרה".
"אני יודעת. אבא ואמא בני חמישים עכשיו, נכון?"
"כן, יפה שזכרת".
"אני..." רציתי לשאול, אך היא עצרה אותי.
"אל. אני יודעת שאת רוצה לדעת, אבל אל תשאלי את זה".
הנהנתי. למרות שהסקרנות והפחד הרגו אותי מבפנים.
התיישבנו בסלון.
"אז למה באת?" שאלתי.
"יש דברים שצריך לתקן".

		הפרק הבא