קרוב לחצות

פאנפיק ראשון שלי, אשמח לתגובות והערות. פרק חדש כפעימיים בשבוע. תהנו!

לא אכחיש שבבוקר פתיחת שנת הלימודים החדשה שלי הגעתי בדיכאון.  

את האמת? לא הייתה שום סיבה נראית לעין לדיכאון הזה.

 דבר שאולי היה מעודד מישהו אחר, אבל אותי הפרט הזה רק גרם לי לשקוע בתוך הדיכאון המשתק יותר ויותר.

"אליזבת, את בטוחה שהכול בסדר?" אבא שאל אותי בפעם המיליון לאותו היום.

רציתי לענות 'ברור, זה שום דבר. סתם מההתרגשות'

אבל אפילו המשפט הזה עלה במאמץ רב מדי. אז ויתרתי.

דבר שברור שרק גרם לאבא לדאוג אף יותר.  

אבל המשכנו לנסוע בשתיקה, נוסעים לאיטנו בדרכים הירוקות הישר ליעדנו- תחנת הרכבת "קינגס קרוס".

טוב כמו שכבר הבנתם- נעים להכיר אליזבת' קינג. מכשפה לעתיד, כותבת שירה ורקדנית לא רעה.

אבא המשיך לבהות בכביש כשלפתע עצר את האוטו בחריקת בלמים.

"מה אתה עושה!?" זעקתי כאשר חיבוק התופת של מושב המכונית משך אותי אליו.

 "עוזר לך. לעזאזל לייז! זה כבר עובר כל גבול. אני משתדל... כל כך משתדל! אבל זה כבר נהיה קשה מדי. כל הקיץ לא תקשרת ורק בהית בקירות, וניסיתי. באמת שניסיתי. אבל גם לי זה קשה. קשה לי כל כך בלי אימא שלך. אבל אנחנו צריכים להתעשת על עצמנו ולעבור את זה ביחד!"

הוא אמר את זה בכל כך הרבה כאב שלרגע שקלתי לענות לו בכנות ולהתפייס.

אבל לא. אני כזאת מטומטמת לפעמים.

"אתה חייב להפסיק אם זה, אתה תתעשת על עצמך ותמצא לעצמך משהו לעשות חוץ מלרדת לחיי. זה לא קשור לאמא, וזה לא קשור לכלום. אוקיי? אז מספיק אם השטיות האלה." יריתי בחמת זעם.

 אבא הביט בי. אני המשכתי לבהות בחלון. ובסופו של דבר המשכנו לנסוע.

הרעש וההמולה בתחנת הרכבת העיר אותי לחיים, במובן מסוים.

אבא עזר לי להעמיס את כל רכושי ואת שרלוק, התנשמת ירוקת העיניים שלי על אחד מתאי הרכבת.

נופף לשלום וחייך חיוך עצוב.

נופפתי בחזרה.

מצאתי תא ריק ברכבת, כמו בכל שנה. מעולם לא הייתה חסרה לי חברת בני האדם. היה לי את הריקוד ואת הספרים שלי.

מגיל צעיר הייתי צריכה להיות שם בשביל אמא.

"להיות שם" איזה מין ביטוי מוזר.

לפעמים אתה יכול להיות שם, באופן גשמי, אבל האם זה אומר שאתה באמת שם בכל המנטליות שבדבר?

שאר הנסיעה ברכבת, הסעודה הגדולה, העלייה לחדר השינה שלי, הכל התערפל כי כל מה שאני זוכרת זה כאב חד בראשי, והירדמות מלאה.