גשום

אז הנה קטע קצר שנכתב בהשראת תמונה אקראית שראיתי בגוגל (http://cdnimg.visualizeus.com/thumbs/60/f8/potrait,womanandrain,blackandwhite,girl,rain,beautiful-60f821def73342ed359083f7d4dadbaf_h.jpg?ts=93246).
אני לא מתיימרת לומר שהוא הקטע הטוב ביותר שכתבתי (או הארוך ביותר- רק 717 מילים), אבל אני כן גאה בו. 

***

גשום.

גשום בדיוק כמו היום שהודיעו לנו על אבא.

הגשם נוטף, טיפה אחר טיפה, ומכסה את החלון בזרזיפי מים שמטשטשים את הרחוב שמעבר לו. הוא ממשיך לנטוף, משאיר כתמים כהים על המדרכה המלוכלכת, ובכל זאת מנקה אותה מכל דבר.

ריח רענן עומד באוויר. ריח נקי. ריח שגורם לאנשים בודדים להוציא את ראשם החוצה ולשאוף ממנו.

אני מגבירה את המוזיקה אפילו יותר, נותנת לצלילים הרועמים של להקת רוק ששמה לא ידוע לי לפמפם באוזני ולטשטש את קול הבכי של אמי שבוקע מן המטבח. כשאני חושבת על זה, אני תוהה אם כדאי שארד למטה ואנחם אותם, אבל לאחר כמה שניות אני ממשיכה לשמוע את הבכי שלה, חזק יותר מקודם, ומנקה את המחשבה הזאת מראשי. היא יכולה להיות חזקה יותר, אני חושבת בכעס וטינה שעצרתי אצלי מאז הלוויה. אני חזקה יותר.

אני מתכרבלת עמוק יותר בשמיכת הפוך השחורה, שלא מתאימה לחדר הסגלגל והילדותי שמסביבי. היא בולטת כמו ורד במדבר. כתם קטן של דיו על דף לבן. טיפת עצב בים של אושר.

 אני לוגמת לגימת תה מספל התה האדום וממשיכה לבהות מבעד לחלון, בוחנת אדם אחר אדם ותוהה על זהותם.

לפתע קול דפיקה נשמע בדלת, ואמי נכנסת מבלי שאענה "יבוא". אני ממשיכה לבהות בחלון, וכמעט יכולה לראות את המראה שלה במחשבותיי - אותה חולצת טריקו ישנה שהיא לובשת כל יום מאז הלוויה. אותן מכנסי ג'ינס שהיא לובשת כל הזמן אף על פי שבארונה תלויים עשרות - אם לא מאות - מכנסיים נקיים יותר ונוחים יותר.

פניה דומות לשלי - מצחה רחב, לסתה קטנה, סנטרה מחודד ועיקש, עיניה כהות וריסיה הארוכים מצילים עליהם, אך בו זמנית כל-כך שונות מהן. העיניים שלי לא היו אדומות מבכי באותו יום של הלוויה, ובטח שלא חודש וחצי לאחר מכן. הפה שלי לא רעד ללא הפסק כל פעם ששאלו אותי שאלה. על הפנים שלי לא נראתה הבעה ריקנית מאז שהוא הלך. אני חזקה והיא לא. עובדה פשוטה.

"אביגיל?" היא קראה לי, ופתאום שנאתי את שמי. אבי-גיל. שמחת אבי. לו אין יותר שמחה.
"את רוצה לאכול משהו?" היא שאלה, ושאלתה נשמעה עמומה כמעה בראשי, כמו שיחה אחרי שהלילה יורד והעיניים נעצמות. הנדתי בראשי לשלילה, והיא ניגשה אליי, משמיעה קולות חדים כשהנעליים הכבדות שלה צועדות על רצפת העץ הבהירה שבחדרי. "את בטוחה?" היא שאלה בקול רועד, ואני הנהנתי, לא בטוחה שקולי לא יאכזב אותי אם אנסה לדבר. "בטוחה - בטוחה?" היא שאלה עוד פעם, עומדת על שלה. כשהנהנתי פעם נוספת בראשי, נוספה לקולה נימה אימהית שלא שמעתי מאז שאבא נפטר. "אביגיל, את לא אכלת כבר יומיים. את לא יכולה להמשיך להתנהג ככה. את צריכה להפסיק להתאבל ולהתגבר. אני עשיתי את זה."

זקפתי את גבותיי בהפתעה, ומרוב הלם לא הצלחתי להוציא מילה. ניערתי את ראשי בחוסר אמון, וכשהסתובבתי הופתעתי לראות אותה עומדת עם מבט רציני על הפנים. "התגברת?" שאלתי בקול רועד, מזועזעת מהשקר ומהקלות שבו אמרה אותו. "אם התגברת, למה אני ממשיכה לשמוע את היללות שלך כל פעם מחדש?" שאלתי, נוקבת בכל הברה. "למה אני צריכה לשמוע מוזיקה בעוצמה כל-כך חזקה עד שאני מרגישה שמישהו מנער לי את המוח, רק כדי לטשטש את היללות שלך? למה אני מפחדת לרדת למטבח בגלל שאני מפחדת למצוא אותך שם, בוכה?" הפרצוף הרציני שהיה מרוח על פניה החליף את מבטו למבט אבל ופגוע, אבל אני רק נהניתי מיכולת שלי לפגוע בה אחרי שהיא פגעה בי כל-כך הרבה. "ולמה, לעזאזל," המשכתי, עכשיו זועמת יותר מנהנית. "למה לעזאזל לא יצאנו מהבית אפילו פעם אחת במשך החודש הזה? את לא הלכת לעבוד ואני לא הלכתי לבית הספר אפילו שהייתי יכולה לחזור אליו לפני שבועיים, כי החופש כבר נגמר. למה אני לא יכולה לחיות בגלל שהוא מת?!"

צרחתי מרוב זעם, לא מסוגלת למצוא מילים שיתארו את הכעס שלי כלפיה. כלפי העולם. כלפי כל אחד ואחת שממשיכים לשמוח כשאני לא יכולה לעשות זאת. כלפי המוות, שלקח אותו בלי שום אזהרה. כלפי הגורל שנקבע לו. כלפיו, על שהותיר אותי להתמודד איתה ועם הבית שנראה גדול מידי לשני אנשים. שנאתי את הכל. שנאתי את כולם.

זרקתי את ספל התה החצי מלא על הקיר כשראיתי שכל מה שהיא עשתה היה לנגב דמעות שירדו על פניה כמו זרזיפי המים שירדו בחוץ ונותרו על החלון. חזרתי ברוגע מחריד אל הפינה שבאדן החלון והתכסיתי פעם נוספת בשמיכה השחורה והרכה. "אני לא רוצה," אמרתי בקול רועד, לא בטוחה אם אני לא רוצה לאכול, או לא רוצה לחיות ככה יותר.

המשכתי לבהות בגשם הנוטף, בטוחה שלפחות הוא לא יאכזב אותי אף פעם. יודעת שהוא ימשיך לנטוף באותה הצורה גם מחר, וכנראה גם מחרתיים, ובטוחה שהוא יישאר אותו הגשם הריקני, שקולו הרועש כמעט יכול לחפות על רעש הבכי שנשמע ברגע שבו אמי סגרה את הדלת.

***
תגובות בונות?