קיקו וקורו - בכתיבה

הלוו,

כמו שבטח ראיתם, הורדתי מהפרסום את `מכתבים לאהבת אמת` מהסיבה הפשוטה שאני לא מצליחה להמשיך את זה כמו שצריך. במקום להיתקע עם הסיפור הזה במשך חודשים, אני בוחרת לפרסם סיפור אחר שמתבשל אצלי כבר הרבה זמן. ניסיתי לכתוב אותו מספר פעמים ותמיד נכשלתי, אבל הפעם הצלחתי להתקדם לפרק החמישי, ואני ממש מקווה שהתגובות שלכם יעזרו לי לסיים את הפאנפיק בסופו של דבר. 

העלילה בפאנפיק הנ"ל נבנת בזהירות ובעדינות, אני מנסה להפוך את המצב לכמה שיותר אמין, מבלי לרוץ למקום כלשהו. הסודות והדברים שהדמויות מסתירות הם חלק בלתי נפרד מהפאנפיק ועם הזמן הם יתחילו להיחשף אלינו. רוב הסיכויים שבהתחלה זה לא יהיה כל כך מובן, אולי חלק מהדברים יהיו ממש מבלבלים, אבל בבקשה אל תתייאשו מהסיפור הזה. 

הסיפור מסופר ממבט על, אבל מתמקד בכל חלק בדמות אחרת, ואנחנו יודעים רק מה היא חושבת ומה היא רואה. הפרקים לא יהיו ארוכים מדי - משהו כמו 3-6 עמודיי וורד.

אני רוצה להודות מאוד לאמית בגלל שבלעדיה אני בטוחה למדיי שלא הייתי מצליחה בכלל. היא עזרה ועוד עוזרת לי בכל הדרך עם הדמויות והעלילה המסובכת. אז, תודה לך יקרה שלי, בלעדייך הסיפור הזה לא היה עולה לפה. 

הפרק הזה מוקדש לכל מי שסובל מההפצצות כרגע, אני מקווה שהכל ישתפר במהרה ולא יתפשט לאזורים אחרים. בסופו של דבר, הכל יהיה בסדר. חייבים להאמין - מה יש לנו אם לא האמונה?

ובכן, אני חושבת שאמרתי את כל מה שהיה לי לומר... שנעבור לפרטים ולפרק?

שם: (לפי אמית) קיקו וקורוכפרעליו

כותבת: קאלה לילי

בטא: אמית המאגניבה

פאנדום: הארי פוטר

תקופה: הדור החדש ברובו

שיפ: ובכן, אם תסלחו לי אני לא אמלא את הסעיף הזה כי אני לא בטוחה לחלוטין בכל השיפים שיהיו פה בסופו של דבר, אבל תהיו בטוחים שיהיו הרבה... 

ז`אנר: הרפתקאות, מסתורין אולי, רומאנס, נקווה שבזכות אמית גם קצת הומור... 

דירוג: בנתיים זה עומד על PG 13 ואפילו פחות, אם תהיה עלייה בדירוג אני אודיע בתחילת הפרק... 

תקציר: תאומים מופיעים בשטחי הוגוורטס ומאז הכל מתחיל להשתנות. בתקווה לבנות עתיד טוב יותר, השניים עושים כמיטב יכולתם, אך זה עולה להם באמון שנתנו בהם חבריהם, באכזבות וכאב רב. האם יצליחו להימנע מעתיד עגום?

אז אני מקווה שתהנו ותעזרו לי, 

קאלה לילי

פרק 1

תלמידים חדשים בהוגוורטס

הכל התחיל ביום בהיר ומוזר למדיי, כשאלבוס סוורוס פוטר ישב תחת אחד העצים במדשאות וקרא את הספר שהתחיל לא מזמן, `שינויי צורה בבעלי חיים`. שני נערים מוזרים למדיי הופיעו במדשאות, לא רחוק ממנו.

היה בהם משהו שהרתיע את אלבוס. הם נראו כאילו חזרו ממלחמה. אפילו הוריו לא נראו כל כך גרוע בתמונות שצולמו מיד לאחר המלחמה על הוגוורטס. הם היו מלוכלכים, פניהם מכוסים באבק ומשהו שנראה כמו בוץ חום-ירקרק, שיערם הסבוך מלא בעלים וענפים, בגדיהם קרועים, וקצה מכנסו של אחד מהם בוער.

בנוסף, הם ממש לא היו אמורים להיות שם. זה היה הראשון לספטמבר. כל התלמידים היו אמורים להיות בדרך לרכבת, היחידים שהיו בהוגוורטס כרגע היו המורים, הוא ורוז. עכשיו, אם להתעלם מהעובדה שהם לא אמורים להיות שם, נשארת השאלה איך הם הגיעו לשם.

התשובה היתה פשוטה. בערך. כשהם הופיעו, נשמע קול `פופ` שבישר על כך שהם התעתקו, אבל כמו שכל אחד יודע, בלתי אפשרי להתעתק אל תוך הוגוורטס.

ובנוסף לכל, כאילו שכל זה לא הספיק, אלבוס לא ראה אותם מעולם לפני כן. הם נראו בגיל שלו, ומין הסתם קוסמים. הם לא אמורים לדעת איפה ממוקם הוגוורטס. זרים –מה שבטוח מגדיר אותם– לא אמורים להיכנס להוגוורטס.

כשאלבוס החל לתהות למה הם רצים, הוא הבין שהם בורחים. השניים רצו במדשאות הוגוורטס, לא שמים לב לסביבתם, אך נחושים להימלט ממה שזה לא יהיה שהם ברחו ממנו.

אלבוס סגר את הספר ונעמד, הולך אל עבר השניים כשהשרביט בהישג יד. הוריו תמיד דאגו שהוא יוכל להגן על עצמו, למרות שזה היה מעצבן, אלבוס לא התלונן כי הבין למה הם עושים את זה.

"עצרו!" הוא קרא כשהיה כשלושה מטרים מהם. "מי אתם?"

השניים נעצרו והסתובבו. אלבוס מעד לאחור. כשראה את הפנים של השניים הוא לא הצליח להבין אם התאומים האלה הם בנים או בנות, זה היה כל כך מבלבל. בגלל שהם היו אסייתים השניים יכלו להיות בנים או בנות, לפי מיטב ידיעתו.

"אני קיקו, וזה אחי, קורו." אלבוס הביט בהם ולא הצליח להבין אם הדובר הוא דוברת, למרות שהבין שהתאום האחר היה בן. "מי אתה?"

"אלבוס פוטר." הוא ענה להם וסרק אותם במבטו. הם נראו במצב הרבה יותר גרוע משחשב כשהביט בהם מקרוב. "אתה בן? מה אתם עושים פה?"

"בת," אמרה קיקו ברטינה ולאלבוס היה נדמה שהיא מלמלה `למה את קורו אף פעם לא שואלים את זה?`, אבל אז נעצרה. "רגע, אמרת... אלבוס פוטר?" היא שאלה בהלם. היא החליפה מבטים עם אחיה, והוא הנהן לעברה.

"כן..." אלבוס החל לחשוד שמשהו גדול בהרבה ממה שחשב קורה פה. "מה אתם עושים פה?" הוא שאל שוב.

"אנחנו..." הנערה התחילה שוב, אבל גם הפעם לא סיימה את המשפט בגלל שעיניה התגלגלו בחוריהן ורגליה קרסו. רגע לפני שראשה פגע בקרקע, אחיה תפס אותה.

"אנחנו צריכים לדבר עם פרופסור פלינט, עכשיו!" קורו אמר בנימה תקיפה. אלבוס הנהן כשהבין שלא יצליח להבין דבר עד שיעזור להם, וכן, הוא רצה תשובות.

"אני יכול לעזור לך איתה." אלבוס הציע כשראה שקורו צולע ושהתיק על גבו מכביד עליו. קורו הנהן בתודה ואלבוס הרים את קיקו. היא היתה קטנת גוף, לא גבוהה מדי וממש רזה, כאילו חסר לה אוכל, אבל היא היתה בריאה, בערך.

"הנה, לכאן. מה קרה לכם?" אלבוס כיוון אותו ושאל, אבל לא קיבל תשובה. קורו נעץ בו מבט למשך כמה שניות ואז חזר להביט קדימה. הוא נעץ מבטים בתמונות, וכשחשב שאלבוס לא מסתכל העביר את ידו על מסגרת של אחת התמונות. כשהבחין שאלבוס מביט בו הוא העביר את ידו על פניו –מוחה דמעות, אלבוס הבין מאוחר יותר– וחזר להביט קדימה.

לבסוף אלבוס נעצר מול פסל הגרגוייל שהוביל למשרד המנהל. "אתם צריכים את הסיסמא." אמר לקורו. האחרון ניסה להיזכר במשהו, כנראה הסיסמא.

"מצב חירום, נציג מסדר עוף החול, מקרה דחוף." קורו מלמל כעבור רגע והפסל זז, חושף את המעבר. אלבוס היה בטוח שזו לא הסיסמא, אבל מה שהוא אמר בכל זאת פתח את המעבר. הדבר גרם לאלבוס רק לרצות יותר לגלות את התשובה לשאלה שלו.

מי הם?

השניים עלו כשקיקו עדיין בידיו של אלבוס, וקורו נקש בדלת.

"היכנסו." נשמע קול מבפנים, וקורו נכנס פנימה בלי לחשוב פעמיים. זאת היתה הפעם השניה בלבד שאלבוס נכנס למשרד של פרופסור פלינט.

המשרד היה מעוצב כמו בתקופה שבה פרופסור דמבלדור היה המנהל, אותו הוא ראה מהזיכרונות של אביו. כל מני מכשירים מוזרים היו מונחים בכל מקום, תמונות עיטרו את הקירות, ופרופסור פלינט ישב על הכיסא שלו ליד שולחן עמוס במגילות קלף.

"ומי אתם, אם יורשה לי לשאול?" שאל פרופסור פלינט בקול נעים. היתה לו גישה דומה לגישה של פרופסור דמבלדור אבל לא היו לו השנים והזקנה שהיו לפרופסור הזקן, וכך גם לא אותו ניצוץ בעיניו שגרם לו לעשות דברים שבעיני הרבה אחרים נחשבו ל`בלתי שפויים`.

קורו הטיח מעטפה ישנה במיוחד על השולחן. פרופסור פלינט פתח את המעטפה המקומטת והוציא את המכתב שהיה בתוכה. לאחר כחמש דקות של קריאה, שבהן הוא נראה מופתע יותר ויותר עם כל דקה חולפת, הוא הנהן ולקח פתק ריק ועט נוצה. הוא טבל את עט הנוצה בדיו, ורשם כמה משפטים על הפתק.

"לכו כעת למרפאה. קורו, אנא הבא את הפתק למדאם פומפרי, היא תטפל בכם." פלינט אמר בחיוך נעים. אלבוס התפתה לקחת את המכתב, הרי אם הוא סיפק את המנהל ונתן לו סיבה להכניס שני נערים לבית הספר שלו, בלי שיכיר אותם כלל, זה אומר שיש שם תשובות. והרבה.

השלושה יצאו מהחדר וירדו במדרגות. אלבוס עדיין מחזיק את קיקו וקורו הולך מאחוריו. אלבוס שקל לשאול שוב את קורו עליו ועל אחותו אבל כשהגניב מבט לאחור, הוא ראה את קורו כמו שלא ראה אותו עד עכשיו.

כל הזמן הזה הוא הלך כשראשו זקוף וכתפיו ישרות עד כמה שהצליח, למרות שצלע והיה פצוע כולו, עדיין הוא זהר במעיין הילה מכובדת וחזקה, הוא שידר סכנה. אבל כעת, ראשו היה מושפל, כתפיו משוכות מטה, על לחיו דמעות, וידיו רועדות. אלבוס הבין שכל החזות החזקה היתה העמדת פנים, והחליט לדחות את השאלות שלו לרגע מאוחר יותר.

כשהם הגיעו למרפאה, מדאם פומפרי פתחה את הדלת וכמעט התעלפה למראה התאומים הפצועים. בלי לשאול שאלות, היא הכניסה את השלושה פנימה, למרות השעה המוקדמת, וסגרה את הדלת.

"תניח אותה פה." מדאם פומפרי הורתה לאלבוס כשסימנה בידה על אחת המיטות ועל קיקו. היא מיהרה להתרחק והלכה אל אחד הארונות, מתחילה לנבור בתוכו עד ששלפה החוצה את ידיה בקריאת הצלחה כשמצאה את שחיפשה.

"את...?" היא מלמלה בשאלה והביטה אל קורו, הוא מצדו הניד בראשו. היא הביטה אל קיקו, ופעם הוא הנהן. "אוקי. אז אתה, תשב פה ותשתה את זה. לא אכפת לי שזה לא טעים." היא אמרה לקורו שהזעיף את פניו למראה השיקוי שנתנה לו ומלמל משהו מתחת לאפו.

"אתה!" היא קראה אל עבר אלבוס והצביעה עליו כשהוא קפץ בבהלה. "לך תביא מהחדר שלי שתי מנות של שיקוי מחזק," היא אמרה ואלבוס הנהן בתגובה ורץ לעשות כדבריה.

בנתיים מדאם פומפרי סקרה את התאומים. היא הנהנה כעבור רגע כשקיבלה החלטה ושלפה את שרביטה בפתאומיות. היא הצביעה על קורו וחשבה עוד רגע לפני שהחלה להטיל עליו כישופים.

"אגוואמנטי," מעט מים פרצו מהשרביט שלה ומילאו קערה ריקה שעמדה על השידה שהייתה ליד המיטה שעליה קורו ישב.

"אפיסקי," רגלו של קורו השמיעה קול לא נעים וזה העווה את פניו בכאב, תופס בחוזקה את המעקה של המיטה כדי לא להוציא הגה. פניה של מדאם פומפרי הביעו הזדהות.

"אני מצטערת, אבל חייבים לעשות משהו בנוגע ליד שלך, גם כן." אלבוס חזר עם השיקוי ונעמד בצד. קורו התנשם ושחרר את ידו.

"רק תעשי את זה כבר." הוא אמר בשיניים חשוקות ותפס שוב את המעקה בחוזקה. מניח את היד השניה בחיקו.

"אפיסקי," מדאם פומפרי קראה כשהצביעה על היד ושוב נשמע קול מחליא וקורו נהם בכאב. כשנשמתו הסתדרה הוא הזיז את היד אך עדיין העווה את פניו בכאב כשכופף את כף ידו כלפי מטה.

"נראה שתצטרך ללכת עם יד חבושה במשך כמה ימים. מה עם הרגל?" מדאם פומפרי שאלה אותו והוא נעמד בזהירות, בוחן את הרגל ומהנהן. "טוב מאוד. אלבוס, תן לו מנה אחת מהשיקוי." קורו בחן את השיקוי ונאנח, שותה אותו בלגימה אחת. "כשהיא תתעורר אז תביא לה את המנה השניה." היא אמרה והלכה אל ארון גדול, מלא בשיקויים שאלבוס קיווה שבחיים לא יצטרך לשתות.

"אתה בסדר?" אלבוס שאל בשקט את קורו שהתנשם והחל לנגב את פניו במטלית שמדאם פומפרי הניחה בקערה. "אני עדיין לא מצליח להבין איך נפצעתם ככה."

"אני אהיה בסדר. מדאם פומפרי יודעת מה היא עושה." הוא ענה והניח חזרה את המטלית.

"תשתה את זה. לאט-לאט. ולא לירוק את זה." היא נתנה לו שיקוי ירקרק שרק המראה שלו עשה לאלבוס בחילה. אבל נראה שקורו לא הושפע מהמראה או הריח הנוראי, ובמיוחד לא מהטעם כי הוא שתה את זה כמו שכל אחד אחר ישתה מיץ דלעת.

בנתיים קיקו התעוררה והתיישבה על המיטה. "קורו?" לפני שהיא הספיקה להוציא עוד מילה, מדאם פומפרי עטה עליה ונתנה לה שיקוי לשתות. "אוף, נמאס לי כבר מהשיקוי הזה."

"לשתות, לשתות. קדימה!" הורתה מדאם פומפרי תוך שקיקו שותה את השיקוי ואחיה מגחך גיחוך שנראה ציני למדיי. "ועכשיו תן לה את השיקוי המחזק."

"תודה," קיקו מלמלה ושתתה את השיקוי. כעבור רגעים אחדים שניהם נראו הרבה יותר טוב.

"חמוד, למה שלא תלך להביא עוד מנה אחת מהשיקוי המחזק?" מדאם פומפרי אמרה לאלבוס שעשה כבקשתה.

"אני לא מבינה מה קרה לכם, ואיך זה שאתה הצלחת ללכת כשהרגל שלך שבורה, והיא כבר התעלפה." מדאם פומפרי מלמלה ואז אלבוס חזר. מדאם פומפרי הביטה בו כמחכה שיעשה משהו, אבל הוא לא הבין מה הוא אמר לעשות עם המנה הנוספת מהשיקוי. "נו? למה אתה מחכה? תשתה אותו. אתה חיוור מדי לטעמי."

אלבוס מצמץ ואז שתה את השיקוי במשיכת כתפיים. הוא אהב את ההרגשה שקיבל אחרי ששתה את השיקוי, כאילו ישן עכשיו לפחות עשרים שעות לפחות. אבל לפני שההרגשה הנעימה הגיעה הוא הרגיש את גרונו מתכווץ לטעם המר והוא עצם את עיניו.

"אובליוויאטה." מאדם פומפרי לחשה ואלבוס התמוטט על המיטה שעליה ישב בעוד שזיכרונותיו נמחקים.

כשהבינה שהתאומים לא יענו לה, היא דחפה מעט את קורו לאחור כדי שישכב, כשזה פלט זעקת כאב ומדאם פומפרי הורידה ממנו את ידה בבהלה.

"מה קרה?" היא שאלה כשקורו הרים מעט את חולצתו הקרועה וחשף מותן מדמם.

"ירו בי. את יודעת, רובה מוגלגים מכושף. הקליע עדיין בפנים, לא היה לי זמן להוציא אותו." קורו אמר בשיניים חשוקות וקרע את החולצה כדי שתחשוף את הפצע.

מדאם פומפרי הוציאה את שרביטה והתכוננה להטיל כישוף כלשהו. "לא!" קורו עצר אותה. "אל תזמני את הקליע, אני צריך להוציא אותו בעצמי, הוא מכושף ורק יכאיב לי אם תטילי עליו כישוף." קורו הסביר והרים את התיק שלו.

לבסוף, הקליע היה בחוץ, ומדאם פומפרי מיהרה להטיל כישופי ריפוי על האזור ולכרוך תחבושת הדוקה סביב חזהו. "תודה," קורו מלמל ונשכב על המיטה.

"ועכשיו, אני רוצה לדעת הכל. מי אתם, איך נפצעתם ככה, ולמה נפצעתם ככה." היא אמרה להם בתוכחה והשניים נאנחו, מכירים את מזגה של המרפאה של הוגוורטס.

"בסדר, אני מניחה שזה יהיה בסדר לספר לך... אז ככה, הסיפור שלנו הוא כזה..."

*~*

באותו הזמן, רוז הסתובבה בטירה הריקה מאדם, מנסה למצוא את בן דודה. השעה היתה שתיים בצהריים, וכל מי שנתקלה בו –עד כמה שאפשר להיתקל בהם– היה רוח רפאים. כשהביטה בשעון, היא נבהלה לראות שנשארו לה עשר דקות עד שתצטרך להיפגש עם פרופסור פלינט.

היא מיהרה בריצה אל חדר המנהל כשקול צעדיה מהדהד במסדרונות. "אבקת פלו." היא מלמלה את הסיסמא למשרדו של המנהל כשהגיעה אליו. הגרגוייל זז וחשף גרם מדרגות ארוך.

הדלת נפתחה ברגע שבו רגלה של רוז דרכה על המדרגה האחרונה. "אני מבין שרצית לשוחח איתי לפני שהלימודים מתחילים." הוא אמר כשהיא נכנסה.

"כן פרופסור." רוז אמרה והתיישבה מול פלינט, בכיסא שעליו הצביע.

"ועל מה רצית לשוחח?" הוא שאל בנימה רגועה, מה שנתן לרוז ביטחון שאולי בכל זאת יש סיכוי שהבקשה שלה לא תידחה על הסף.

"באמצע השנה אני עוזבת את הוגוורטס כדי להתחיל ללמוד באקדמיה לרפואה ובגלל זה לא יזדמן לי לסיים את השנה השביעית שלי. אני יכולה ללמוד בכוחות עצמי ולהיבחן בבחינות הכשיפומטרי באמצע השנה?"

"ואת חושבת שאת מסוגלת ללמוד חומר של שנה שלמה בחצי מהזמן?" פלינט שאל בסקרנות. רוז ראתה את הדמיון בין פרופסור פלינט לפרופסור דמבלדור. שאותו ראתה בזיכרונות ממנו בהגיגית, ודיברה עם הדיוקן שלו.

"כן, פרופסור. במשך כל הקיץ למדתי יחד עם ג`יימס ודומיניק. הם עזרו לי להשלים את כל החומר שהם למדו במחצית השנה הראשונה בשביל שאוכל להספיק ללמוד את הכל." רוז אמרה ונראה שפלינט באמת חושב על זה. היא נאנחה בהקלה ואז עצרה את נשמתה כשפלינט הרים את מבטו.

"את תעברי עכשיו אצל כל המורים שאת רוצה ללמוד אצלם, והם יבחנו אותך על החומר שלדעתם את אמורה לדעת. אם תצליחי לקבל לפחות הל"מ בכל הבחינות, אז תוכלי ללמוד בכוחות עצמך ולהיבחן לפני שתעזבי." פלינט אמר ורוז קפצה במקומה בשמחה, פולטת צווחת שמחה קצרה.

"תודה פרופסור," קראה ורצה החוצה, לחפש את המורה הראשון שבו תיתקל. אחרי שעברה בריצה לפחות חמישה מסדרונות, היא נתקלה –פיזית– בפרופסור פליטיק, מה שגרם לו ליפול על הישבן ברעש, כשכל הספרים שלו מתפזרים מסביב.

"סליחה פרופסור, רציתי לשאול אם אתה יכול לבחון אותי על חומר של חצי שנה," רוז אמרה-שאלה אותו בחיוך כשעזרה לו להיעמד חזרה על רגליו ולהרים את ספריו.

"יש לך אישור מפרופסור פלינט?" פרופסור פליטיק הקטנטן והזקן שאל ורוז הנהנה.

"אבל אין לי אותו בכתב. ההסכם הוא כזה, אם אני מקבלת הל"מ ומעלה בכל המקצועות שאני רוצה ללמוד ברמת כשיפומטרי, אז אני אוכל ללמוד בכוחות עצמי ולסיים את בחינות הכשיפומטרי באמצע השנה." רוז אמרה בחיוך ופרופסור פליטיק הנהן, מסמן לה ללכת אחריו.

רוז קיפצה במקומה בהתרגשות ופלינט פתח את המעטפה הבאה. "פרופסור לופין כותב שאמנם היו לך מעט קשיים בשינויי צורה בבני אדם, אך זה טבעי והוא מאמין שבקרוב מאוד תצליחי להבין את החומר הזה עם עזרה ממנו. קיבלת הל"מ."

כך פלינט המשיך לפתוח את המעטפות, ומתברר שגם סלגהורן חושב שהיא טובה מספיק להמשיך לחומר השנה השביעית בשיקויים, וכך גם נוויל.

אבל אז נשארה עוד מעטפה אחרונה, של צ`ארלי וויזלי, שלימד התגוננות מפני כוחות האופל. כשפרופסור פלינט פתח את המעטפה וחיוכו נמחק, רוז כבר ציפתה לגרוע מכל.

"פרופסור וויזלי כותב שאמנם הצלחת לקבל הל"מ, אך יש לך קשיים רבים בלחשי מגננה והלטת הכרה, שזה עיקר החומר של בני השנה השביעית, אז הוא דורש שתלכי לשיעורי תגבור אם את רוצה ללמוד בכוחות עצמך." פרופסור פלינט אמר באנחה והוא הביט ברוז, ששבה לחייך.

"אני אלך לשיעורים האלה ואצליח בזה, אני מבטיחה." היא אמרה בהתלהבות ופלינט צחקק, מהנהן ומחייך לעברה.

- -

אחרי שיצאה מחדרו של פלינט, רוז נתקלה –פיזית– באלבוס שנראה מעת מבולבל.

"אתה בסדר?" היא שאלה והחלה ללכת אל האולם הגדול, לשם יגיעו בקרוב כל התלמידים.

אלבוס רק הנהן והם המשיכו ללכת.

"אתה יודע שאני אתחיל השנה ללמוד בכוחות עצמי? ממחר? ואני כל כך מתרגשת כי א-" הנאום של רוז נקטע כשהם נכנסו לאולם הגדול וחברותיה משכו אותה לשולחן רייבנקלו, בעוד שאלבוס הלך לשולחן סלית`רין והתיישב במקום שסקורפיוס שמר בשבילו.

"ברוכים הבאים לתלמידי השנה הראשונה, וברוכים השבים לתלמידים הוותיקים. השנה מצטרפים אלינו שני תאומים, קיקו וקורו, לשנה החמישית. הם יצטרפו לבית סלית`רין ואני מאמין שכולם יקבלו אותם בכבוד ויעזרו להם בכל מה שיצטרכו בגלל שהם הגיעו אלינו מרחוק ואני מאמין שנוכל ללמוד הרבה ממה שיש להם לספר." פלינט אמר ושני נערים הלכו לעבר שולחן סלית`רין והתיישבו בין התלמידים.

אלבוס סרק אותם במבטו, הבן, קורו היה ממש יפה. נכון, בנים לא מתארים בנים בתור יפים, אבל זה היה הדבר הראשון שעליו חשב, כמה שהוא יפה. תווי פניו היו עדינים אבל גם חדים. הוא היה אסייתי, ועיניו היו ירוקות אפורות. שיערו השחור היה ארוך והגיע עד לישבנו כמעט וגופו צנום.

הבת, קיקו, הייתה יפה גם היא. אבל לעומת קורו ששידר חוזק וסכנה, קיקו שידרה ביטחון ורוגע, בדיוק ההפך. היא נראתה בול כמו אחיה אבל שיערה הגיע רק מעט מתחת לכתפיה. פניה עדינים, חדים ואסייתים. היא הייתה מאופרת קלות בעיפרון שחור סביב עיניה ומעט גלוס נוצץ על שפתיה, מה שהקל על כולם להבדיל בניהם.

אבל מה שגרם לאלבוס לחשוד היה שהם נראו לו מוכרים. ממש מוכרים. אבל הוא לא הצליח להבין מאיפה התלמידים החדשים האלה מוכרים לו כל כך, הרי הוא לא ראה אותם מעולם. 

אז... תגובות? 

אני ממש מקווה שאהבתם, 

קאלה לילי

		הפרק הבא