אוכלי המוות

 
הוא עמד במרכזו של יער ענק ורחב ידיים מסביבו נשמעו צרחות היסטריות רבות 
קולות של אימהות שמנסות להגן על עולליהן, פיצוצים רמים ומחרידים 
ו....שקט.... 
שקט קודר, דממה דקה. 
הוא עמד כמאובן מספר שניות כשלפתע הוא שמע צחוק גס, צחוק קר חסר שמחה או חיים 
צחוק של סיפוק שאינו מספק. 
"קדימה, אל תיהיה כל כך מדכא" הוא שמע קול שתיעב בכל נימי נפשו, קול ששנא הוא הביט 
באדם הזה עם השיער השחור, השמנוני והאף הארוך המעוקל, הוא שנא אותו. 
"מה קורה הפעילויות שלנו לא טעמך ילד?" שאל קבע קול נוסף ומטריד ולאחריו בא גל של צחוק קר ואכזרי 
"אדון האופל בהחלט לא ישמח" חזר סוורוס סנייפ על הדברים 
"בא ילד! תצתרף לגדולים! אנחנו נלמד אותך מהיא הנאה! בעזרתינו תוכל להגיע לקצה גבול הכח שלך 
להכיר כשפים ולחשים שעליהם לא חלמת, להרגיש חזק." 
"בלטריקס עזבי אותו, אני חושב שבכל זאת הוא עוד לא מוכן" 
הוא פצה את פיו לראשונה, הוא דיבר בקול כעוס ואכזרי "אני בהחלט מוכן! אני כמוכם! כמוכם ואף יותר טוב!" 
הוא שלף את שרביטו והצביע לעבר קו האופק שם הצתיירה יונה לבנה וצחה חוצה אותו "אבדה קדברה!" 
הוא צעק, היונה נפלה אל האדמה, חסרת רוח חיים.... 
"אבל זה לא מספיק ילד!" אמר גבר בברדס "זה לא מספיק לנו שתהרוג יונים! וזה לא מוכיח דבר!" 
"אני מסוגל לזה ואף ליותר!" הוא ענה להם בקול נחוש 
"את זה עוד נראה" אמר סוורוס סנייפ ופנה לאחוריו גלימתו השחורה מתנופפת בעוז. 
"אני חושבת שאתה תסתדר! אתה תסתדר! אני בוטחת בך, אביך יהיה גאה!" אמרה לו בלטריקס בקול חם ואכזרי גם יחד. 
הוא נשאר להשען על גזע עץ שרוף מביט סביבו על כל ההרס והחובן, על הדם, על הגופות.... 
מעליו התנוססה גולגולת שזרה בירוק כמו שלט ניאון מפלצתי, גולגולת שמפיה יוצא נחש, האות האפל. 

היא הייתה נערה צעירה, לא מנוסה, פחדנית. 
וכעת היא נאלצה לעמוד מולו, מול האדם המבוקש ביותר בעולם, הלורד וולדמורט. 
הוא הביט בה בעיניו האדומות, הבוהקות בצבע השני ודדיבר בקול גבוה וקר 
ועם זאת חלש ולוחש, נחשי. 
"שמעתי על הבגידה שלך, סופך לא יהיה טוב." הוא אמר בקול אכזרי ונחרץ 
"אדון...בבקשה אדון" היא אמרה בקול חלש ומפוחד "אני..אני לא התכוונתי, מעולם לא..." 
"לא בקשתי שיביאו אותך אלי בשביל לשמוע את ההתנצלות הבכיינית שלך פראקינסון!" 
"אני פשוט טעיתי..." היא לחשה בקול ירא "עשיתי טעות... לא ידעתי, חשבתי שהוא משלנו!" 
"הלורד וולדמורט אינו מקבל טעויות!" הוא אמר לה 
"בבקשה.." היא התחננה לפניו רועדת בכל גופה "בבקשה..." 
אבל הוא רק צחק, צחק בקול גבוה, קר ואכזרי. ואז בלי כל הודעה מוקדמת הוא שלף את שרביטו 
"אבדה קדברה!" הוא שאג, היא מתה, מתה עוד בטרם פגע גופה בריצפת האבן הקשה... 

הוא שמע על הדבר הנורא שקרה לידדתו משכבר הימים. 
שמע על אותו רצח נורא, שכן אדון האופל לא טרח להסתיר זאת, לא הזיז לו שזה יפורסם בכל העיתונים.... 
והוא, הוא לא הניד עפעף, הקשיב בשלווה, ידע שתגובותיו תלויות בחייו 
אך מבפנים... הוא לא הבין באיזה בוץ הוא שקע, לאן הוא נכנס 
הוא לא האמין לאיזה אדם חבר, אדם קר ואכזרי.... 
הוא הביט בתיעוב בזרועו, היכן שסימן האות האפל חתך בבשרו 
לפתע זה צרב ובער בשחור... 
הלורד וולדמורט קורא להם... 

הוא התעתק מיידית לצד עשרות אוכלי מוות בברדסים ותפס את מומו במעגל. 
הוא הביט סביבו; לא היה שום סיכוי לזהות שם את אביו בינות כל האנשים בברדסים, 
והוא גם חשש שאולי אביו כלל לא שם... 
"אתם בוודאי תוהים מדוע קראתי לכם" אמר "הלורד" בקול גבוה קר ואפל 
"אני אספק לכם תשובה" במעגל זעו מעט אנשים בחוסר נוחות, אחרים הנידו בראשם בסימן 
שככל הנראה היה אמור להביע עצב או השתתפות. 
"לפני מספר ימים נחשפה בגידה! הלורד וולדמורט כפי שאתם יודעים שונא בגידות!" 
גל חוזר של פחד ואימה שטף את כולם בשנית. 
"כמו שכולכם יודעים, העלמה פראקינסון העבירה מידע על כמה מאיתנו לשוטים שוחרי השלום במשרד הקסמים" 
רחש קל עבר במעגל וקולות שהביעו עינין או חשש 
"אדון" אמר לפתע קול מתחנף מוכר... "אדון האם היא העבירה מידע על ה-" 
"שקט!" ציווה וולדמורט "אני לא זוכר שבקשתי ממך לדבר, אייברי!" 
אייברי נתקף אימה, וולדמורט צחק שוב באכזריות והוריד באיטיות את שרביטו 
אייברי נאנח בהקלה אך לאחר רגע פגעה בו קללת קרושיאטוס; 
הוא צרח וצרח.... צרח כאילו כל גופו עולה באש...צרח כאילו דוקרים אותו בסכינים מלובנות 
וולדמורט צחק...צחק....וצחק.... 
ואז בדיוק באותה פיתאומיות שהכאב החל, הוא הפסיק. 
"חזור למקומך אייברי!" ציווה וולדמורט 
אייברי רץ מיד למקומו 
"כמו שאמרתי העלמה פראקינסון בגדה בנו, היא העבירה מידע למשרד הקסמים- בידיעתה או שלא 
בידיעתה זה לא משנה." 
וולדמורט שלח בכולם מבט קפוא כקרח והמשיך: 
"בכל אופן היא בגדה בי, ועל בגידה משלמים בדם!" 
הפעם הרעד שעבר במעגל היה הבולט והמורגש ביותר עד כה 
וולדמורט הסתובב בנהם והביט על כולם, על עיניהם שמבעד לחריצי המסיכות 
"האם אני מרגיש שמישהו פה לא שלם עם החלטתי?!" הוא שאל והביט ישירות על דראקו. 
כל אוכלי המוות נפנו להביט בשנהם 
דראקו רעד ואמר בקול גבוה מהרגיל: "א..אדון... אתה לא חושבת ש...שאני...שאני אתנגד לפעולתך!" 
וולדמורט הביט בו ארוכות ואמר "לעת עתה אני בטוח שהוא אחד מאיתנו." 
הוא נפנה והביט לעבר אוכלי המוות 
"אני בטוח כפי שאני כמעט תמיד בטוח שאפשר לבטוח בו." 
מישהו במעגל נאנח בהקלה וולדמורט ודראקו פנו להביט בו 
"הכל בסדר לוציוס?" שאל וולדמורט בקול חלקלק 
"כן אדון!" ענה לוציוס מאלפוי כמעט מיד "אני פשוט מאושר שהבן שלי אחד מאיתנו!" 
"זו אכן סיבה מוצדקת לוציוס" אמר וולדמורט "אם כי אני לא בוטח באוכלי המוות שלי יותר מידי" 
הוא הוסיף במבט לאחור הוא שלח לעבר דראקו מבט קר 
"אלאמלא סוורוס איני יודע אם הנער היה הורג את דמבלדור" הוא אמר והביט הפעם לעבר אחר של 
המעגל שם גבר עם שיער שמנוני הזדקף בגאווה 
"הייתי הורג אותו!" אמר לפתע דראקו בהתרסה "הייתי משמיד אותו!!!" 
"הגישה שלך מוצאת חן בעיני ילד!" אמר וולדמורט בקור ולוציוס הזדקף בגאווה 
"וכעת...יש לי פה כמה עינינים...לכו מכאן! המשיכו לזרוע הרס ובהלה! כולם! 
מלבד..." הוא הוסיף לפתע באכזריות "אייברי השאר כאן!" 
אייברי שיקשק, הוא עומד לשלם על חוצפתו... 
כולם מיהרו להתעתק משם...

רעש והמולה היו דבר שבשיגרה שם, במשרד הקסמים מעולם לא היה שקט מידי 
בייחוד לא בימים טרופים אלה; מידי כמה שניות היה מופיע באיווה קלה קוסם תוך שהוא מבריש את האפר מגלימתו, מיזכרים עפו בין המחלקות, 
צרחנים הטילו את אימתם ברחבי שבעת הקומות,מידי יום התקיים משפט בבית הדין הישן. 

"מר אייברי, אתה מואשם בטבח מוגלגים, ברציחתה של שיינה אבוט ובעינויים למוות של האחים רגינס" אמר קולו הנוקשה של רופוס סקרימג'ר "יש לך משהו לומר להגנתך?" 
"לא! אני לא עשיתי אף אחד מהפשעים הללו!!!" 
"מר אייברי יש עדי ראיה למה שעשית! נימפדורה טונקס אפילו הייתה עדה לאחד מעינויי המוגלגים שבצעת! 
"לא!" אמר אייברי בקול נחרץ 
"הגברת טונקס תישא את דבריה" הכריז סקרימג'ר 
"לפני שבועיים הוזעקתי לעיירה סינטוויט עקב מקרה חמור של אש קסומה שנתפסה בתבואה. 
כשהגעתי ראיתי את אייברי וחביריו מענים בן מוגלגים קטן עד מוות" 
טונקס התיישבה במקומה בעוד אייברי נאבק בשלשאות הברזל שכבלו אותו כשנכנס 
"יש עוד עדויות?" שאל רופוס מכשפה פראית למראה 
"לא אדוני" ענתה המכשפה 
"לעת עתה אייברי יוחזר לאזקבאן" הכריז סקרימג'ר 
נשמע רעש גרירת כיסאות וברקע צרחותיו של אייבריי. 

הוא ישב בביקתה מצחינה בלב יער עבות, דם ניגר ממצחו אל ברכיו, הוא הרים את ידו 
ומישש את ראשו החבול, בלוטה קטנה צמחה שם. 
על לחיו הימנית הייתה שריטה ארוכה, מחרידה ודלקתית מעל עינו הצטיירה חבורה סגלגלה 
שהכחילה בקצוות. 
כל הופעתו אומרת אומללות וכאב 
והוא פשוט ישב שם מחכה...מחכה... 
לפני ימים אחדים הוא ניסה לברוח, ניסה לפרוץ את הדלת, ניסה הרבה דברים... 
הוא אפילו ניסה לצעוק לעזרה, צעק וצעק אך איש לא ענה לו... 
הוא כבר התייאש מן המחשבה לצאת מהמקום הנטוש איליו נקלע 
בעוד הוא מוציא מכיסו שק עם פירות יער שקטף עברה מחשבה מדכאה במוחו 
'הם החליטו להפטר ממני....לתמיד....' 
לפתע נשמע רעש טירטור אדיר 
בום, הדלת נפתחה. 
הוא הביט בנער השחצן,הבלונדיני שעמד בפתח והביט בו בהתנשאות 
"אתה" הוא אמר 
"אני..." אמר הנער בקול עצל 
"אני לא מאמין שאתה מעז, מעז-" הוא לא מצא מילים לתאר את הזוועה שככל הנוראה הנער חולל לו 
הנער תקע בו מבט מתנשא ושמט לגליו קופסת פלסטיק קטנה 
"בתאבון" הוא אמר ופנה ללכת 
"רק רגע אחד- אתה לא הולך לשום-" 
"אתה לא תגיד לי לאן ללכת!" אמר הנער ופנה לצאת משם בצעד שחצן 
"או..." הוא המשיך "או שתמות!" 
הוא הביט אחרי הנער שהיה פעם חבר שלו... חברו שהפנה לו את הגב... שהסגיר אותו... 

 
דראקו נשען על גזע עץ מת, לפני מספר דקות הוא דיבר מול הקוסם החזק ביותר של כל הזמנים... 
הוא עמד פנים אל פנים מול הלורד וולדמורט. 
הוא נזכר בשיחתם, משחזר אותה בראשם... 
כעת מוטלת עליו שוב משימת רצח, והפעם להרוג את אחד מחבריו הטובים ביותר. 
לפני כשבוע התגלה שגרגורי גויל, חברו לבית ובן של אוכל מוות- בגד. 
כאשר הוטל עליו ללכת לחסל את אחרון המייסונים הוא החליט שאינו מסוגל לבצע את הרצח הזה, הוא נבהל, ברח. 
'הוא בוגד וצריך לחסל אותו!' הוא ניסה לשכנע את עצמו 'הוא ברח! הוא ניסה לברוח' 
'כאילו שאפשר לברוח מאדון האופל.....' התגנבה עוד מחשבה ללא רצויה במיוחד לראשו 
הוא הזדקף בנחישות, מתכוון לעשות את שמוטל עליו 'אם אני אוכל מוות' הוא חשב 'אני אהיה אוכל מוות עד הסוף!' 
הוא פסע פסיעות מהירות והחלטיות אל הבקתה המצחינה שבלב היער, שם גוייל כבול לשרשרת ברזל כבדה. 
הוא פתח את דלת מתנופה, בפנים ישב מצונף ואומלל גוייל. 
מאלפוי הרים מיד את שרביטו, עיניו של גוייל נפערו בתדהמה ולפני שהספיק להשחיל מילה אחת, הוא נפל על הארץ, חסר רוח חיים. 

"הרגת אותו?!" שאל קול בתדהמה. 
דראקו הסתובב מאחוריו עמד אביו, מתפלא. 
"אדון האופל פקד עלי להרגו, הרגתי!" הוא אמר בהתרסה 
"אני גאה בך בן!" אמר לוציוס "גאה כפי שמעולם לא הייתי! אנא אל תאכזב אותי כמו שגרגורי איכזב את אביו" 
דראקו תקע באביו מבט מתנשא מהול בכעס עצור, התרסה וכאב. 
לוציוס נבהל מהמבט הזה, היה בו הרבה עוצמה ועם זאת פחד וכאב. 
"הכל בסדר דראקו?" שאל אותו לציוס בקול רך עד כמה שהצליח "אל תגיד לי שאתה מתחרט!" 
"לא אבא!" אמר דראקו בקול נוקשה וחזק "דראקו מאלפוי לעולם לא מתחרט!" הוא אמר בהתנשאות מרגיזה, 
זקף את גוו והלך משם בצעדים נמרצים. 

אוכלי מוות, היום עוד שלושה מאנשנו עזבו את העולם...היום אנחנו כאן בכדי לזכור את נוט 
שנהרג ע"י אחד מהילאים השוטים בשעה שביצע משימה בשבילי" אמר קול גבוה וקר 
"לזכור את בלייז זאיביני הצעיר שנהרג היום באחד מעשרות העינויים היומיים שלנו" 
"ולחגוג את מותו של הבוגד, הפחדן שלא העז להרוג ילד שהיה בשנים הראשונות לחייו!" 
קולו של וולדמורט התחזק במילים האחרונות ופיו התהדק בכעס 
זה היה מראה מחריד, מבהיל, זמן רב הם לא ראו את האדון כועס ככה... 
"אני מקווה שהאירוע לא יחזור על עצמו!" אמר וולדמורט בזעם 
"אוכלי המוות שלי צריכים להיות אמיצים, קרים ומחושבים! ולא רכיכות ופחדנים!" הוא ירק לעברם 
לפתע אחד מאוכלי המוות העז, או שעשה את שלא במתכוון לצעוד צעד קטנטן אחורה 
אך לרוע מזלו וולדמורט ראה אותו 
"אתה צריך לומר משהו דולוחוב?" שאל וולדמורט ברכות מעושה, 
"א..אדון אני רק..רק..." 
-"פוחד?!" שאל וולדמורט בקול מסוכן והוסיף בזעם לאחר רגע 
"אני לא צריך אנשים פחדנים!" 
הרעד המסורתי עבר במעגל. 
"קרושיו"! צרח וולדמורט בזעם מנכז את כל תסכולו על דולוחוב הרועד ומפרכס 
"מה אתם מסתכלים? תעופו מכאן!" צרח וולדמורט לעבר אוכלי המוות המביטים בזיעזוע במחזה 
כולם מיהרו לברוח שחלילה וולדמורט לא יאשים גם אותם במשהו. 

דראקו מיהר לאחת הבקתות העלובות בהן התגוררו, שכן האחוזה המפוארת שלהם נהרסה 
באחת הפשיטות והמתקפות של ההילאים על ביתם... 

הוא פתח את הדלת בעוד מחשבה על אמבטטה חמה ממלאת את ראשו. 
הוא עבר את הסף, לפתע הוא החל לרעוד 
האדם שמעולם לא חשב לפגוש כאן במחנה אוכלי המוות עמד שם בפנים 

מאלפוי הביט אל פנים האוהל בפליאה, בפנים עמד אדם שמעולם לא חשב לפגוש, לפחות לא כאן. 
הנער שעמד בפנים הביט בו בשנאה ובזעם כבוש, עיניו היו אדומות מאוד והבעת פניו נחושה. 
דראקו נרתע מעט, לא כך הוא זכר את הנער הזה שהיה חברו לספסל הלימודים בהוגוורטס. 
הנער שהכיר בהוגוורטס היה עגלגל ונחמד, בעל סבר פנים אבוד וזיכרון חלש, כעת פניו שידרו שנאה עצומה, הוא נראה נחוש יותר מאי פעם בעבר... 
"באתי לנקום!" הוא ירק בשנאה. "באתי לנקום את מותם של אבי ואמי!" את שתי המילים 
האחרונות הוא ממש צעק לחלל החדר. 
דראקו צעד קדימה מתגבר על ההלם שאחז בו למראה הנער ואמר בלגלוג האופייני לו: 
"לא הייתי מאמין, לונגבטום! אתה?! אתה העזת לבא הנה?! אני רואה שנשארת טיפש כבעבר!" 
"אתה טועה מאלפוי!" אמר נוויל. "הפעם לא ישאר ממך זכר! לא אחרי מה שבצעתם לאבי ואמי!" 
"אישית" אמר דראקו. "אני ממש לא תמכתי בהחלטה לחסל את פרנק ואליס..הוריך, לגמרי. 
אבל את הפקודות שלי אני מקבל, כפי שבוודאי אתה יודע, מאדון האופל!" 
הוא סיים. 
"אני שונא אותך!" שאג נוויל. "אתה היית בנהם נכון?! היית בן אוכלי המוות שם ב'קדוש מנגו'! 
אני לא אסלח לך על זה לעולם! לעולם!" הוא אמר בכאב. 
"ולמה אתה חושב שאני מעונייןבסליחה שלך, לונגבטום?" אמר מאלפוי בקול משועמם ויהיר. 
"אתה טיפש! זה מה שאתה!" הוא ירק לעבר נוויל. "אם היית חכם ולו במעט, היית יודע שעדיף לך להשאר בבית!" 
"אם חשבת שאני מתכוון לשבת שחיבוק ידיים ו-" 
"כן!" שאג דראקו "היית אמור להשאר בבית! "כעת לא תשאר לי ברירה אלא להרוג אותך! 
אתה טיפש שבאת הנה! אתה פשוט מתחנן שיהרגו אותך!" אמר מאלפוי 
"ואתה חושב שאני פשוט אשב ואתן לך לרצוח אותי, כמו שרצחת את הורי ואת כל המוגלגלים המסכנים?" 
שאל אותו נוויל בקור. 
"אז אתה טועה!" הוא המשיך "אני אלחם בך! אני יהרוג אותך!" 
הוא צעד לעבר מאלפוי שולף במהירות את שרביטו. 
עיניו של דראקו התרחבו בהפתעה, הוא גישש את בידו לכיוון שרביטו. 
"אתה לא תהרוג אותי!" אמר דראקו בצווחה, ממשיך לחפש את שרביטו, אלא ששרביטו לא היה בכיס... 
"דווקא כן!" אמר נוויל בקול נקמני. "ואני התאמנתי! אחרי זה אתה לא תצא בחיים!" הוא אמר בשנאה. 
באותו רגע דראקו איתר את שרביטו שהיה מונח על שולחן העץ. 
אם רק יצליח להגיע איליו... הוא התקדם עוד כמה פסיעות קדימה, כאילו כדי לתקוף את נוויל. 
נוולי כלל לא נבהל הוא כיוון את שרביטו היישר אל מאלפוי וצעק "ועכשיו, אבדה-" 
אלא שנוויל מעולם לא סיים את דבריו... הוא מעולם לא הצליח להוציא מפיו את הקללה ההורגת 
כל מה שהוא ידע שלפתע נשמע בום אדיר והוא התעטף בעשן שחור שהסתיר לגמרי את דראקו מעיניו. 
הסתיר את הבקתה... הסתיר את הכל....

פרק ז' 
בית האבן הלבן הקטן והפשוט, היה מוקד מרכזי שמשך צומת לב, במכתש גודריק. 
מהבית הזה נשמעו פיתותים משונים ולפעמים קראקים מבהילים. 
תושבי הכפר טענו שבבית ההוא מתגוררים אנשים מעוד לא נעימים ואלימים, הם השתדלו להתרחק מאותו בית. 
אך האמת הייתה שבבית לא התגוררו כלל אנשים חוליגנים אלימים ומאיימים, התגוררו שם 
שלושה אנשים, 
שאלמלא מורא בני הכפר ואלמלא התרחקו מן הבית הם היו מגלים זאת בעצמם. 
התגררו שם שני גברים, האחד בעל שיער מבולגן מאד ושחור כלילה, בעל גוף צנום, ברכיים 
בולטות וזוג משקפיים. 
השני היה בעל שיער ג'נג'י בוער, גבוה, רזה וגמלוני. 
ובחורה צעירה גבוהה ורזה בעלת שיער חום, מתולתל ומעט נפוח. 
הייתה זו שעת דמדומים, הרמיוני גרינג'ר ישבה על כיסא למול האח וקראה בגיליון 'הנביא היומי'. 
"יש חדש?" שאל אותה הארי שישב למרגלות האח וחימם בה את ידיו. 
"כן!" היא אמרה והארי נדרך "נוויל לונגבטום נעדר!" היא הכריזה 
"נוויל?" חזר אחריה רון בקול חלול "נוויל נעדר?" 
"הם חושבים שמדובר בחטיפה" המשיכה הרמיוני לדווח. 
"ככל הנראה הוא נכנס למחנה אוכלי המוות, אך לא יצא משם.... הם חושבים שהוא רצה לנקום 
את מות הוריו.." 
"אני לא מאמין!" אמר הארי שעבר ממצב בהלה לתדהמה מוחלטת "הוא ירד מהפסים?" 
רון השמיע שריקה ארוכה. 
"נוויל נכנס למחנה אוכלי המוות? תמיד ידעתי שמשהו קצת רופף אצלו..." 
"רון! זה לא מצחיק!" 
"לא צחקתי!" אמר רון במרירות "רק הבעתי דעה!" 
"אם כן עדיף שלא תביע!" אמרה הרמיוני בקול רושף. 
"אוקיי." אמר הארי שככל הנראה לא הקשיב למריבה בן השניים. 
"טוב, אז נוויל-נעדר, טרי בוט- מת, ועד היום לא יודעים לאן נעלמו התאומות פאטיל! תראו כמה 
תאונות, וכולם מהמחזור שלנו!" 
"שכחת את קייטי בל" אמרה הרמיוני במרירות "מצאו רק שאריות שלה" 
"נמאס לי כבר מכל זה!"אמר הארי, קומץ אגרופיו בכעס. 
"נמאס לי מההעלמויות, מהרצח, נמאס לי מהכל!"הוא כמעט צרח לחלל האויר. 
"חייבים לעשות משהו!" 
"טוב זה מה שאנחנו עושים לא?" אמרה הרמיוני בקול מרגיע 
"אבל זה לא מספיק!" אמר הארי 
"זה בהחלט לא מספיק חבר, אבל אין מה לעשות." אמר רון בקול חלול. 

נוויל פקח את עיניו, הוא שכב באוהל דהוי ומטונף, מעליו הוא ראה צללית של גבר בלונדיני 
"מה קורה פה?" הוא שאל באטימות "מה זה המקום הזה?" 
דראקו הביט בו במבט משונה ומעט מרושע ואז לאחר מחשבה אמר: 
"זה הבית שלך!" 

היה זה לילה מקפיא עצמות, שתי דמויות בברדסים הלכו לאורך השידרה עם גוו כפוף מרוב קור 
אחד מהם שיפשף את ידיו וניראה מעט לחוץ. 
השני נשען על גדר אבנים סמוכה בעייפות. 
"אתה בטוח שזה כאן הארי?" שאל גבר גי'נג'י איש עם שיער שחור כלילה 
"בטוח ממאת האחוזים!" אמר הארי. 
"אז שנכנס?" שאל אותו רון ונראה לחוץ מאד מסיבה לא ברורה. 
"הכל בסדר רון?" שאל הארי את חברו בדאגה והביט בו במבט חודר "אל תגיד לי שאתה מפחד!" 
"בסדר גמור!" אמר רון "קדימה! ואני ממש לא מפחד! אני רק... קצת חושש." 
שניהם נכנסו לאחד הביני העלובים למראה שעמדו בסמוך. 
לאחר רגע צרחה מחרידה קרעה את דממת הלילה... 
 

נוייל לונגבטום ישב בפתחו של אוהל דהוי מאד בצבע זית. 
הוא לא זכר דבר מעברו, לא זכר מי הוא, לא זכר את הוריו, לא זכר את סבתו, לא זכר היכן הוא גר, שכח... שכח הכל. 
והכי חשוב, שכח מי הוא באמת. 
כעת הוא חי בתוך שזהות שאולה, זהות שהוא עצמו משוכנע בקיומה, כעל קראו לו בראיין, 
בראיין דגרנסון. 
כעת הוא היה אדם מחושב וקר, כעת הוא פעל למען אדם אכזרי מאד, כעת הוא היה אוכל מוות 

כששאל מי הוריו והיכן הם הוא זכה למענה של: הוריך גירשו אותך מהבית. 
כאב לו אז.. אך הוא עדיין לא התייאש לגמרי. 
כששאל מדוע גרשו אותו נענה ב: הם חשבו שאתה רכיכה. 
גם אז הוא הרגיש דקירה קלה הליבו. 
גם כשסופר לו שמוגל ירה בחברו הטוב, לא כאב לו מאד, הרי הוא לא זכר את חברו... 
אך מבלי משים הוא פיתח שנאה עזה למוגלגים, שינאה עזה להוריו, שנאה עזה לעולם... 
כש"גילה" שחברו הטוב ביותר בגד בו בצורה הניבזית ביותר והרג את הוריו, אז היה זה הקש ששבר את גב הגמל. 
"בראיין" נשבע שלעולם לא יהיו לו חברים, שלא יבטח באדם... והקדיש את חייו לאדון האופל ולמטרותיו... 

וולדמורט.... וולדמורט היה מרוצה משנוסף לאוכלי המוות שלו עוד אוכל מוות קר ואכזרי 
שמוכן לעשות הכל למענו. 
עוד אוכל מוות ממורמר ששונא את העולם כולו, מה שגם הוא היה טהור דם... 
נוויל לא זכר שהוא הגיע למקום הזה כדי לנקום באדם שכעת הוא משרת. 
הוא לא זכר שהוא עצמו בא לנקום במות הוריו. 
לא זכר ששמו בכלל אינו בראיין... 

הם כולם עמדו במקומם שבעגל המסורתי, סביב וולדמורט, וולדמורט כרגיל פער את החריץ 
ששימש לו פה והחל לדבר אל אוכלי המוות שלו. 
"תנועת אוכלי המוות הולכת וגדלה" הוא אמר בסיפוק קר והביט על בראיין-נוויל ועל שלושה אוכלי מוות שהצתרפו אך לאחרנה. 
"עכשיו אפשר להתחיל לחשוב בגדול!" הוא אמר בסיפוק קר והביט בכולם מעבר לחריצי עיניו 
באוכלי המוות, שהפעם גם הם עמדו זקופים, מרוצים נוכח הנינוחות של אדונם. 
"בקרוב!" הוא הכריז וקולו הלך וטיפס בשונה מפעמים אחרות 
"תנועת אוכלי המוות תמלא את העולם כולו! אנחנו כולנו נכול לכבוש את העולם! העולם הוא כר נכבד לעינויים ולתענוגות אוכלי המוות" 
הוא שילהב אותם כשראה אותם ממאנים מלהתלהב 
"בקרוב תנועת אוכלי המוות תשלוט בעולם כולו!"

הארי ורון עמדו משותקים מאמצים את עינהם בחשכה בניסיון לראות מעבר לעצי הצפציפה הרחבים. 
"משהו זז שם בפנים!" אמר רון בקול רועד 
"אני הולך לבדוק!" הכריז הארי! 
"לא!" קרא רון "אולי זה מסוכן ואולי זה-" 
אבל הארי כבר פסע ישירות אל בין העצים שולף את שרביטו תוך כדי הליכה. 
הוא התקדם לעבר העץ שמאחוריו ככל הנראה עמד בעל הקול הזועק, הניף את שרביטו גבטה באויר 
והביט קידמה בדריכות, העלים רישרשו עוד מספר פעמים, הוא ממש יכל לשמוע את דפיקות ליבו של רון. 
לפתע מבין העצים יצאה דמות גבוה, רזה ומתולתלת. 
"הרמיוני!" פלט רון בהפתעה "זו את?!" 
"ברור" אמרה הרמיוני באדישות "למי ציפית?" 
"את הפחדת אותי ואת הארי כמעט עד מוות!" 
"דבר בשם עצמך" הגיב הארי בחיוך קל "מה את עושה כאן הרמיוני?" 
"באתי להגיד לכם שהמידע שגוי! אין כאן שום הורקרוקס! זו מלכודת ואני מציעה שנברח ומ-" 
אך הרמיוני מעולם לא סיימה את דבריה כי באותו רגע הגיחו במעד לעצים כחצי תריסר דמויות 
"ידענו שתבואו!" לגלגה אחת הדמויות, דמות עם ישער שחור, שמנוני 
"אתה?!" פלט הארי "אתה?!" 
"מופתע פוטר?" שאל סנייפ בקור "חוששני שהגעת לדרכך האחרונה." 
כמה מאוכלי המוות צחקו בלגלוג. 
"אתה טועה!" אמר הארי בנחישות "היית צריך לדעת שברגע שאפגוש אותך לא אניח לך." 
"האם זה איום?" שאל סנייפ בעוד שפתו מסתלסלת 
"כן!" הארי ממש צעק. 
"אז כנראה שאצתרך ללמד אותך ניצוסים פוטר!" 
סנייפ שלף את שרביטו כל כך מהר שידו של הארי אפילו לא התקרבה לכיסו 
"קרושיו!" הוא צעק 
ושוב כמו פעמים אחרות בעבר הארי הרגיש את הסכינים שננעצים בגופו מתערבלים עם הצעקות העמומות 
של רון והרמיוני וליגלוגם של אוכלי המוות. 
לפתע, באותה פתאומיות שבה החל, הכאב פסק. 
הארי הרים את ראשו בזהירות מביט ברון, שפתו מדממת קשות והרמיוני שחתך מכוער התנוסס לה על הלחי. 
מבטו המשיך וטייל לסנייפ שנשען מתנשף על גזע עץ, ולשני אוכלי מוות ששכבו מוטלים על הריצפה, משותקים. 
"קחו אותם!" יר סנייפ לעבר חבורה נוספת של אוכלי מוות שהתעתקה אל סביב העצים. 
הארי לא ידע מה לעשות, הוא לא ילך בלא מאבק, אך מצד שני קרב.. במצבו? 
ואוכלי המוות עוילם עליהם הרבה במספר... 
בעוד הוא מהרהר פגעה קללת שיתוק היישר בגבו, כישוף שנורה משרביטו של אוכל מוות צעיר שעמד מאחוריו... 

הוא פקח את עיניו, הוא היה בתוך חדר קטן ומוזנח שקירותיו מתקלפים, לצידו שכבה בפישוק 
איברים מוחלט הרמיוני, הוא ראה שלחתך על לחיה נתווספו עוד כמה חתכים. 
מצידו השני שכב רון, מוטל, הבעת פניו רפויה, שפתו מדממת ועינו נפוחה. 
לפתע דלת החדר נפתחה בחבטה הארי הביט בה, דרוך. 
הארי הביט מופתע בדמות שעמדה שם- 
עם הבעה קרה מאד, חיוך קר וחסר שמחה ועיניים יוקדות בשנאה עצומה ובאיום אין סופי. 
הביט בפנים של הילד שחלק עימו את חדר הבנים שישה שנים בהוגוורטס, הביט ב- 
נוויל לונגבטום.

פרק ט' 
"נוויל!" קרא הארי מופתע 
"אין לי מושג על מה אתה מדבר אבל שמי בראיין" אמר נוויל בקול קשה 
"נוויל זה אני הארי זוכר?!" אמר הארי בהפתעה 
"בטח שאני זוכר" ענה נוויל בקול מר והארי נאנח בהקלה "אתה הואאוייבו של אדוני! אותך צריך להרוג" 
הארי נתקף חרדה "עשו לך שטיפת מח נוויל!" קרא הארי "אתה לא איתם! אתה טוב! אתה לא כמוהם!" 
"תשתוק!" צעק נוויל "אני לא רוצה לשמוע אותך! תיהיה בשקט!" 
הארי ניסה לקום, אבל הוא הרגיש את רגליו משותקות.... 
הוא ניסה להזיז את רגליו, להתגלגל, אך כלום. ואז פגעה בו האמת הנוראה- רגליו שותקו! הוא לא יכול לזוז! 
נוויל שהבחין במאמציו צחק בקול קר וכל כך לא אופייני לו... 
והארי.. הארי לא הבין מה קרה לחברו לשעבר חברו לחדר שבמגדל גריפינדור 
אבל הוא הבין שמשהו בהחלט השתבש. 
באותו רגע דמות מימינו החלה לזוע בחוסר נוחות 
הרמיוני פקחה את עינייה בבהלה, הארי ראה את עינייה מטיילות באיה ברחבי החדר ואז מתפסות 
בפחד לעיניו של נוויל 
"ידעתי!" היא לחשה "ידעתי! נוויל, אנחנו חייבים לברוח מכאן!" 
"בפעם האלף שמי הוא בראיין!" אמר נוויל בעס "ואת צודקת אני חייב ללכת, אך חוששני שאתם תשארו!" 
"לא..." לחשה הרמיוני באימה "מה הם עשו לך? למה אתה מתנהג אלינו ככה?" 
נוויל שלח לעברה מבט של תיעוב ובלי לאמר דבר הוא טרק את הדלת. 
הם שמעו אותו נועל אותה בקסם אחריו... 
"מה קרה?" שאלה הרמיוני את הארי בבילבול 
"התעוררתי ונוויל... הוא שכח אותנו! או שהוא עושה את עצמו!" 
"אימפריוס..." מלמלה הרמיוני "או כישוף זיכרון!" 
"כנראה" מלמל הארי.... "בכל אופן איך יוצאים מכאן? מה נעשה? ומה את עשית שם מחוץ לבית איליו עמדנו לפרוץ?" 
"אה- ברגע האחרון הבנתי שזו מלכודת!" הכריזה הרמיוני "זה היה הרבה יותר מידי שקוף! ואז 
הבנתי שההורקרוקס השביעי חייב להיות אצל וולדמורט! כי הוא כבר גילה שאנחנו מחפשים אותו, 
לכן לא יתכן שיהיה כל כך קל למצא אותו". 
"ובקשר לנוויל?" המשיך הארי לחקור אותה. 
"קראתי בעיתון, זוכר? שנוויל נעדר והרי זה היה ברור שהוא כאן, הבנתי שהוא חייב להיות בחיים 
כי המקרה האחרון בווסטון דיווח על אדם שענה לתיאורו של שנוויל שתקף ילד קטן. 
הייתי בטוחה שהוא כאן, בידי אוכלי המוות תחת קללת איפריו." 
"אני מבין" אמר הארי. 
"כעת נותר רק למצא דרך לצאת מכאן!" אמרה הרמיוני בקול לחוץ 
"ולהשאיר את נוויל כאן? נתון לשליטתם? לא!" אמר הארי בקול החלטי 
"אוי נו הארי!" נאנחה הרמיוני "זה הרי ברור שאם לא נברח מכאן מיד אתה תתגלגל לידיו של וולדמורט 
ואילו אני ורון" היא החוותה בידה לדמות חסרת ההכרה של רון המוטלת על הריצפה "נהרג!" 
היא סיימה. 
"כנראה שזה סימן!" אמר הארי בבטחון 
"סימן?" חזרה אחריו הרמיוני בבילבול 
"סימן שהגיע הזמן להתמודד עם וולדמורט!" הוא אמר והביט בנחישות היישר לעיניה של הרמיוני 
שהתמלאו פחד וחרדה....

פרק י' ואחרון 
הארי עמד לבדו באמצע חורשה גדולה ונטושה, בעצם לא לבדו, היה שם עוד מישהו, הוא היה 
בנוכחות הקוסם האפל הגדול של כל הזמנים, ממש מולו,בשרביט שלוף, עמד הלורד וולדמורט. 
הארי עמד דרוך, מוכן להגן על עצמו בכל דרך, הלורד וולדמורט כיוון איליו את שרביטו. 
הוא נראה נחוש יותר מאי פעם בעבר, רציני. 
"הארי פוטר..." הוא אמר בקול איטי "הילד שנשאר בחיים... לצערי" הוא אמר והיה ממש ברור שהוא לא מצטער על כלום. 
"לצערי כעת תקרא הילד שהצתרף אל המתים" הוא אמר בקול שצינה ולעג נשבו ממנו. 
"אתה עומד למות הלילה הארי פוטר!" הודיע וולדמורט. 
"באמת?!" אמר הארי בקול שככל הנראה היה אמור להיות מתריס אך נשמע יותר כועס, הארי 
ממש רעד, רעד מכעס ומשנאה לאדם הרס את ילדותו,נחוש שלא להפסיד, נחוש להרוג את וולדמורט! 
"נגמרו המשחקים הארי,הגיע זמנך!" אמר וולדמורט במהירות וללא מילה נוספת קרע את שמי 
הלילה בצרחת "אבדה קדברה". 
הארי שלא היה מוכן התקופף בקושי וחש איך הקללה חולפת ממש מעל לראשו. 
וולדמורט הניף את שרביטו בשנית והארי שהפעם היה מוכן עמד מתוח והמתין לצעד הבא של וולדמורט. 
וולדמורט נעלם באיוושת גלימה והופיע ממש מאחורי הארי, הארי הביט בו בהפתעה ובלי לחשוב 
צעק "אימפדימאנטה". 
הקללה שפגעה ישירות בוולדמורט גרמה לו למעוד מעט לאחור אך הוא לא הועף כמו כל קוסם פשוט שקללה מכשילה פוגעת בו. 
בכל זאת וולדמורט כעס על הארי, על שהעז לשלח קללה נגדו. 
הוא הביט בהארי מבעד לאישוניו, מבעד לעיניו האדומות כדם השתקף מבט זועם ורצחני. 
"זהו סופך!" הוא שאג והניף את שרביטו, אבל לפתע פגעה בו קללה מאחור, הארי ראה את מבט ההפתעה על פניו של וולדמורט כאשר שרביטו הועף מידיו. 
ללא שהיות הוא צעק "אבדה קדברה!" זו הייתה הפעם הראשונה בחייו שהוא הצליח להוציא את הקללה האיומה הזו מפיו.
הוא ראה איך סילונים של אור ירוק טסו במהירות האור לוולדמורט, ראה איך לפתע נפל וולדמורט על הריצפה, נוקשה ללא יכולת לזוז. 
ראה את הקללה פוגעת בו היישר במצח... 
ואז וולדמורט צרח, נראה היה כאילו גופו עומד להבקע לשניים, כאילו חותכים לו בבשר החי. 
ובאותה פיתאומיות שזה החל, הכל נגמר. 
וולדמורט נפל על הריצפה חלש, נטול כוחות, אך חי! חי פחות ממה שהיה אי פעם בעבר, אך חי. 
"הארי!" שמע הארי את קולה ההמום של הרמיוני ובן רגע הכתבה בו ההבנה, היא הייתה זו 
ששלחה את קללת האימפריוס מאחורי גבו של וולדמורט, היא הייתה זו שגרמה לו ליפול, מאובן ונטול כוחות. 
"הארי! אני חושבת שהשמדת הרגע את השבריר האחרון בנשמתו של וולדמורט! קדימה הרוג אותו!" 
"איפה רון?!" שאל לפתע הארי מבוהל נשארתם שניכם במחנה אוכלי המוות, לא?! מוקפים!" 
"הארי אין זמן!" צעקה הרמיוני לחוצה והחוותה לעבר וולדמורט המתאושש "הרוג אותו!" 
"אבל איפה רון?" שאל הארי בעקשנות ובחרדה, "איך נחלצת?" 
"הארי! אני נלחמתי נגדם! וגם רון! יהיה זמן להסברים אח"כ קדי-" 
"אז איפה הוא עכשיו?" המשיך הארי בעוד הרמיוני מאבדת את סבלנותה 
"הארי!" אמר הרמיוני בדמעות "רון...הוא...." 
"הוא מה הרמיוני!?" שאל הארי וחש את ליבו מחסיר פעימה 
"הוא... הוא... הארי!- וולדמורט!" 
הארי הסתובב במהירות רואה את וולדמורט ניצב מולו זועם. 
"זהו! הגעת לי עד קצה הסיבולת פוטר! תמות!" הוא הניף את שרביטו בזעם, הארי לא הספיק לעשות דבר וולדמורט ניצב מולו חמוש, אילו רק הקשיב להרמיוני... 
"לא..." הוא שמע את יביבותיה של הרמיוני "הארי, הרוג אותו! הרוג אותו למען רון! נקום את מותו!" 
הארי חש ברעל משתק חודר אל עורקיו "מת...? רון מת....?" הוא מילמל בקול חלוש 
ואז הוא חש את הזעם הגואה בו, את השנאה המשתוללת בחזהו, הוא רצה להרוג את וולדמורט! רצה להורגו יותר מאי פעם בעבר. 
אך וולדמורט כבר ניצב מולו, עם שרביט חלוש, לפתע ניראה היה כי וולדמורט איבד את ריכוזו, קול נפץ נשמע במקום מרוחק 
הארי ניצל את ההזדמנות ושלף את שרביט במהירות, הוא כיוון אותו היישר אל וולדמורט וקרע את גרונו בצעקה "אבדה קדברה!" 
הוא הספיק לראות את מבט השנאה וההפתעה בעיניו של וולדמורט לפני שנקטפה נשמתו והוא צנח, מת, על הארץ. 
"זה נגמר..." אמרה הרמיוני מתקשה להאמין, בקול שבור עם נגיעה קטנה של אושר. 
"זה נגמר.." חזר אחריה הארי. "הוא מת....וכך גם..." הוא לא יכל להמשיך את המשפט, כבר לכל 
כך הרבה מוות נחשף בחייו... לא לא היה מסוגל לשאת את העובדה שרון חברו משכבר הימים, מת. 
"וכך גם רון" אמרה הרמיוני מבעד ליפיחותיה "הוא מת הארי! מת!" היא צעקה בהיסטריה. 
"אם אני מת, מי לדעתכם זרק את חושחשי ההסחה?" נשמע לפתע קולו החלוש אך המאושר של רון 
"רון!" צעקה הרמיוני והביטה בפראיות מאושרת על דמות שוטטת דם שגנחה על הריצפה, "אתה חי! היא צעקה בהיסטריה 
"חי!" "כן ככה זה נראה..." אמר רון בחיוך קלוש. 
הרמיוני הביטה בהארי ההמום, היא עצמה הייתה המומה לא פחות, היא הרגישה באושר הממלא את עורקיה, רצתה לקפץ ולשיר בקולי קולות "חי!!!!!!" 
"אז מה קרה?" שאל רון בקול חלוש. 
"הארי ניצח רון!" צעקה הרמיוני "הוא ניצח את וולדמורט! זה נגמר! נגמר!" 
"זה נכון?" שאל רון מביט בהארי מופתע ומאושר כאילו פחד שהרמיוני רק חלמה את כל זה. 
"כן וולדמורט מת" אמר הארי בחיי "הכל נגמר...."