הקבר

אזהרה: מאוד, מאוד עצוב. הכוונה שלא הייתה לרגש ולא להעציב, אבל... זה מה שיצא.
כל הזכויות שמורות לג'יי קיי רולינג. אני לא מתכוונת להרוויח דבר מקטע זה.

***
 

אמילי התקרבה אל אלבוס בצעדים חוששים. למרות העצב שניכר על פניה, היא הייתה יפה, כל כך יפה, כמו פרח בשיא פריחתו. 
"איך אתה מרגיש?"
אלבוס לא ענה. הוא ישב על הספה בבית הוריו - כל כך הרבה זכרונות היו לו מהספה הזאת - והסתכל על נקודה לא ברורה בקיר שמולו. עוד מעט כל משפחתו, חבריו ובעצם כל עולם הקוסמים עומדים לבוא לטקס קבורתו של אביו כדי לנחם את משפחתו, ולא הייתה לו טיפת כוח נפשי. מות אביו סחט את ליבו וקרע את נשמתו, ואלבוס חש שאם עוד מישהו ישאל אותו את השאלה הזאת, הוא יתפוצץ.
"אני בסדר." הוא מלמל, והסב את מבטו מהקיר לכיוון נעליו.
אמילי הנהנה בשקט והתיישבה על ידו. באותו רגע הוא כל כך אהב אותה שהוא כמעט ולא התאפק ונישק אותה, אבל האבל והעצב פשוט רבצו עליו, כמו משקל כבד שלא נותן לו אפשרות לזוז.
"אני הולכת לעזור לג'יני." היא לחשה ונעלמה לכיוון המטבח. כעבור דקה שמע אלבוס יפחה קורעת לב, ואחריה השתנקות. אימו לעולם לא תחזור להיות אותו הדבר. לעולם לא.
ג'יני תמיד אהבה את אמילי, חברתו של אלבוס כבר שלוש שנים. אלבוס ואמילי היו חברים טובים בכל שבע שנות לימודיהם בהוגוורטס, וברגע שסיימו ללמוד שם האהבה פרחה ביניהם (מה שלמען האמת, היה די צפוי).

לעומת זאת, ג'יני פשוט תיעבה את החברה של ג'יימס, סופיה. היא טענה שהיא אדם שיטחי ומוג לב, שרק מסתיר את אישיותו האמיתית בחיוכים מזויפים והמון רימל, שגורם לה לעפעף כמו טיפשה.
והארי פשוט קיבל את שתי הבחורות כאילו היו בנותיו. בחיוך של כאב אלבוס נזכר כיצד השיב בשלווה אל ג'יני בעוד היא מקללת שקט את סופיה, כשהוא אומר, "ג'יימס יעשה טעויות, ג'יני. אנחנו נמנע את הגדולות, אבל הוא ילמד מהקטנות."

ועכשיו, איפה הארי ואיפה הטעויות. הארי לא יהיה שם למנוע את הטעויות הגדולות של ילדיו; הוא לא יזכה לראות את נכדיו ונכדותיו. 
אלבוס בלע את דמעותיו ונעץ את מבטו בפרקט. לא, הוא לא יבכה היום. הוא צריך להיות חזק. הוא חייב להיות חזק. ג'יימס אף פעם לא היה חזק נפשית, הוא תמיד היה יותר אמיץ ונמהר מאשר חזק ושקט (שכזה היה אלבוס). לילי וודאי תתפרק שם מול כל האנשים מעל קברו הפתוח של אביהם.
לא, אסור לו לבכות. 
יד הונחה את כתפו, והוא הרים את מבטו. זו הייתה אחותו, והוא לא היה יכול שלא להתפעל מכמה שהיא דומה לאימם. למרבה תדהמתו, שום לחלוחית לא ביצבצה בעיניה, והיא נראתה יציבה לחלוטין.
"היי." היא אמרה בקול רך וחייכה חיוך קטן. "איזה יום, האא?"
"כן," מלמל והמשיך להביט ברצפה.
כעבור שתיקה אמרה לילי, "אימא משתגעת. ראיתי אותה מקודם מטגנת כמות של בייקון שמספיקה לכל הוגוורטס בערך."
לפני שאלבוס הספיק להגיב על זה, הם שמעו קול עקבים מאחורי הספה.
ג'יני עמדה שם, עיניה נפוחות והבגדים שלבשה נראים קצת רפויים ולא מתאימים. ג'יני פוטר נראתה אבודה, משהו שאלבוס נדהם לראות; תמיד היתה אסופה ומוכנה לאחות כל שבר. עכשיו, אימו נראתה אבודה ללא בעלה, כל כך בודדה וגלמודה שזה היה קצת מפחיד. עכשיו מישהו צריך לאחות אותה. 
"אז, אממ," היא אמרה בקול צרוד, כשאמילי רצה מאחוריה לכיוונם, "נלך?"
הארבעה יצאו מהבית לכיוון בית הקברות שבמכתש גודריק, שם עמד וחיכה הקברן, שנראה לא פחות עצוב מהם.
"אני קברתי את הוריו, אתם יודעים," הוא אמר בצער. "כה עצוב, כה עצוב... מתו כה צעירים... וגם בנם, היו לו לפחות עוד ארבעים שנה לחיות, אם לא יותר."
אלבוס תקע בו מבט מלא חימה בעוד ג'יני מתחילה להתייפח מאחוריו. הוא מעולם לא שמע את אימו בוכה כל כך הרבה.
הוא ראה, שליד הקבר המשותף הישן של סבו וסבתו, לילי וג'יימס, נראה קבר פתוח טרי. הוא נמנע מלהביט בתוכן הבור המשונה - חושש שאם יסתכל יתפרק מבלי משים - והתיישב על אחד הכיסאות שאחותו זימנה.
הארי תמיד אמר שהוא רוצה להיקבר כאן. המקום בו נולד ובו הוריו הקריבו את חייהם למענו - אין מקום מתאים מזה. 
בעל כורחו נזכר אלבוס ביום שבו אביו מת, לפני שלושה. מות גיבורים, אמרו חבריו לעבודה, שהיו יחד איתו במרדף אחרי קוסמי אופל שמשרד הקסמים מנסה ללכוד כבר שנים. הארי נאבק בהם עד הדקה האחרונה של חייו. לא היה לו סיכוי, הם היו עשרה והוא אחד, ויש לציין שרגליו הסתבכו זה בזו בלחש שלא מוכר למשרד הקסמים או להארי, כך שהוא לא היה יכול להתנגד לו. הם הרגו אותו בייסורים והשאירו את גופתו בסמטה חשוכה.

באותו ערב הגיעו נציגים של לשכת ההילאים אל ביתם של הפוטרים, כשבפיהם הבשורה המזעזעת. ג'יני לא רצתה לדבר עם אף אדם במשך יום שלם, וחזרה לתקשר רק באותו יום של ההלוויה. ג'יימס נעלם מהבית ברגע שההילאים עזבו, ומאז נעלמו עקבותיו.
כאילו קראה את מחשבותיו, אמרה לו לילי בשקט, "אני מאוד מקווה שג'יימס מתכוון להופיע כאן בזמן הקרוב. אימא מתחרפנת."
ואכן, ג'יני נראתה קצת מטורפת, עיניה האדומות הנפוחות בוהות באוויר וידיה משחקות זו עם זו. 
אמילי התיישבה לצידה של לילי והשתיים החלו לפתח שיחה שקטה, שאלבוס לא שש להצטרף אליה. איך לילי יכולה להיות כל כך יציבה, כל כך רגועה, משהו שכל כך לא מתאים לה, כשאבא שלהם, האדם שגידל אותם, שאהב אותם - ושהם כל כך אהבו אותו - שהיה מוכן למות למענם, נמצא מת כמה מטרים לידם? זה היה אבסורד.

אורחים החלו להגיע. ראשונים, הגיעו רון והרמיוני.
אלבוס מעולם לא ראה בני אדם מפורקים כל כך. הרמיוני נראתה נורא, גלימתה הפוכה ופניה אדומות ומגורות, שיערה לא מסורק ושקיות שחורות מתחת לעיניה. רון לא נראה טוב יותר; הוא נראה כאדם שנמצא על ערש דווי. פניו היו חיוורות ושיערו דליל מהרגיל, והוא נראה נמוך יותר וקטן יותר, כאילו מישהו הוריד לו כמה סנטימרים. 
הם היו חבוקים, הרמיוני ממש תלויה על כתפו ומתייפחת בהיסטריה, בעוד ממחטה משומשת ורטובה דחוסה בכף ידה הרועדת. ג'יני התעלמה מקיומם והמשיכה לבהות באוויר, בעוד רון מחבק אותה בעדינות ובולע את רוקו.
הרמיוני כשלה לאחד הכיסאות - לצידו של אלבוס - והסתכלה עליו במבט מזוגג. 
"א-אתה כל כך ד-דומה לו," היא לחשה בקול צרוד והעבירה יד לא יציבה בשיערו הפרוע. "ב-באופי, ב-במראה... אוי, אוי, אלוהים..." והיא חזרה להתייפח. רון הניח את ידו על גבה וכמו אחותו, בהה באוויר.
אחריהם הגיעו הוגו, רוז, וכל שאר משפחת וויזלי המורחבת. אלבוס שנא את הבהייה הדבילית הזאת בפניו, ואז את האימרה, "אתה כל כך דומה לו." הוא יודע שהוא דומה לו, אז למה לזרות עוד מלח על הפצעים הכואבים ממילא?
לאט לאט החלו להגיע גם חבריו לעבודה של אביו וחבריו מימיו בהוגוורטס (נוויל לונגובטום, שהיה גם המורה של אלבוס לתורות הצמחים, נראה כה עצוב שזה היה פיוטי ממש). קול תרועה בישר שגם האגריד נוכח בקהל, שיערו המלבין גבוה מעל כולם. 
"היי," נשמע קול מאחורי אלבוס. הוא הסתובב וראה את טדי, היום שיערו בצבע חום כהה ועיניו שחורות, כנראה כמו מצב רוחו.
טדי, מאז ומעולם, היה 'המדריך' שלו. מי שהדריך אותו ועזר לו, מי שתמיד היה שם בשבילו בכל המצבים. אלבוס היה בטוח שעם ג'יימס לא היה לו כזה קשר כמו שהיה בינו לבין טדי, והוא שמח על כך. 
"מה שלומך?" שאל טדי באהדה והביט אל הקבר הפתוח בצער עמוק. "אני בטוח שמדהים. כי אצלי פשוט פגז."
בפעם הראשונה זה שלושה ימים אלבוס פלט נחירת צחוק. הנוכחים נעצו בו מבט, אבל לא היה לו אכפת.
"באת עם ויקטואר והילדים?"
"לא, היא העדיפה להישאר בבית איתם," אמר טדי באנחה כבדה. "היא כבר תבוא לבקר. הם קטנים עדיין, הם לא יבינו. ואתה, באת עם אמילי?"
הלב של אלבוס ניתר מעט, ואז חזר למקומו. "כן. אבל... לא יודע."
"אתה רוצה להתרחק ממנה."
אלבוס נעץ בו מבט. "מאיפה אתה יודע?"
טדי העביר את ידו בשיערו והביט בעיניו של אלבוס. "לא צריך להיות גאון בשביל לדעת את זה. אתה עובר עכשיו תקופה די מחורבנת, במילים פשוטות, ואתה רוצה קצת שקט. זה הגיוני."
"אלבוס!" נשמעה קריאה מאחוריהם. אלבוס הרים את עיניו וראה את האגריד, בוכה ומתייפח אל תוך זקנו המאפיר. מהריח שנדף ממנו היה ברור שהוא שתוי כהוגן, ולא מרוב שמחה. "אוי, אתה דומה לו כל כך... שתי טיפות ברנדי... אני זוכר כשהוא גילה שהוא קוסם..."
עד כמה שאלבוס אהב את האגריד, לא היה לו כוח לשמוע את הסיפור על האגריד, הבשורה וזנב החזיר של דאדלי. הוא שמע את הסיפור מספיק פעמים. הוא התחיל להתרחק ממנו לכיוון אימו, שישבה על הכיסא ולא זזה מאז שהגיעו. למרבה המזל שהיא שמה משקפי שמש שחורים וגדולים, כך שאף אחד לא ראה את עיניה הנפוחות.
"אימא?" אלבוס חש את עצמו ילד קטן המבקש קצת אהבה מאימו. היא הפנתה את מבטו אליו בתנועה כמעט בלתי מורגשת וסימנה לו לשבת לידה.
היא המשיכה לשתוק. אלבוס התחיל לדבר. "אימא, אני נורא מצטער. באמת. את יודעת שאני מצטער - זאת אומרת, זה אבא שלי מונח שם."
עווית קלה חלפה בגבה והיא הפנתה את ראשה הצידה. 
"פשוט תנסי להיות בסדר היום, בסדר?" אמר אלבוס בחשש והניח את ידו על גבה. היא דחתה אותו בעדינות, והוא, מיואש, קם והלך לחפש קצת שקט מכל האורחים שהחלו להגיע.
קול פקיקה נשמע מימינו וג'יימס הופיע. הוא היה לבוש בהידור המתאים להלוויה, בגדיו שחורים ומגוהצים ושיערו מסורק, והוא נראה נאה יותר אי פעם.
"היי, אל," הוא אמר ולחץ את ידו של אחיו. "מה שלומך?" הוא שאל, אבל לא חיכה לתשובה, שכן רץ לג'יני. אלבוס חש הקלה כשראה שאחיו סוף סוף הגיע, כי לפי ההתנהגות שלו באותו יום נורא היה נראה כאילו הוא לא עומד לחזור לעולם.
אבל לפני שהספיק להתקדם לכיוון ג'יימס, כמה צלמים של הנביא היומי החלו לחדור לשטח בית הקברות, ורון ניסה גירש אותם משם. אלבוס ראה את רון מוחה את עיניו בעודו מקלל וצורח כמו משוגע: הוא מיהר לשם כדי להרגיע אותו.

"חטטנים - אכפת לכם רק מפרסום - בני זו - "
"רון! רון!" צעק אלבוס את שמו של דודו ואחז בו. "רון, הרגע!" כשראה שזה לא עוזר, אמר, "אבא שלי לא היה רוצה שתתנהג ככה!"
מאיפה המשפט הזה בא לו, לאלבוס לא היה מושג. אבל צעקותיו וחבטות אגרופיו של רון באוויר נרגעו, ובעוד הצלמים בורחים משם, הוא הסתובב אל אלבוס בעיניים דומעות.
"נכון, הארי לא היה רוצה שאני אתנהג ככה," מלמל רון בזעם ויגון, "הוא היה רוצה לשים את גלימת ההיעלמות ואז לשבור להם את המצלמות בדיסקרטיות."
הם נעצו מבטים אחד בשני, האחיין בדודו וההיפך.
"הארי שנא את זה. הוא שנא את הפפארצי האלה, ואת כל הכתבות השקריות עליו."
"אני יודע." אמר אלבוס בקור רוח מפתיע.
רון מחה את עיניו ובעט בחוסר רגישות בקבר של 'ארטמיוס סמית'.
"הארי היה אדם טוב לב, אלבוס," אמר רון בקול רועד אך חזק. "הוא היה חתיכת מטומטם שעשה המון דברים מטומטמים ואמיצים בחיים שלו, אבל עדיין, הוא היה טוב לב." דודו נשם עמוק. "טוב לב, וחכם, וחבר לחיים."
אחרי שתיקה קצרה של בהייה אחד בשני, רון חזר אל הנוכחים. הוגו ורוז הקיפו אותו והציעו לו מים, אבל הוא דחה אותם בגסות האופיינית לו והביט בהרמיוני, שנראתה כשבר כלי ולא זזה ממקומה. 

הקברן קרא את כולם לסדר. כולם נעמדו סביב הקבר הפתוח. זאת הייתה הפעם הראשונה שאלבוס הסתכל על גופתו של אביו.
הוא הופתע לראות שאין כמעט הבדל בין המראה הזה לבין המראה שלו כשהוא ישן. עיניו היו סגורות ופניו שלוות, כאילו הוא חולם חלום יפה. שיערו המאפיר היה מסורק לאחור וחשף את הצלקת המיתולוגית, והוא היה לבוש בחליפה שתמיד היה לובש לאירועים. על אפו, משקפיו הכסופים והעגולים הונחו.
המראה היה כה מוזר שאלבוס לא ידע איך להגיב. אביו תמיד היה אידיאל לשאוף אליו, משהו שתמיד רצה להידמות לו. השלווה שהקרין, במיוחד ברגעי משבר; החברות האמיצה שלו עם רון והרמיוני; הכבוד והאהבה שרחש לג'יני עד היום האחרון; ניסיון החיים האדיר שהיה לו. 
באותו רגע כאב כל כך לאלבוס, שהוא התאפק שלא להתקפל. אלוהים אדירים, זה אבא שלו מונח שם, מת לגמרי, ולעזאזל עם החוזק הנפשי המטומטם הזה, הוא יבכה, והוא יבכה עד שכל הכאב יצא החוצה וישטוף הכל -
"הארי ג'יימס פוטר היה אדם מיוחד במינו. טוב, אדיב, אמיץ וחכם; תכונות שרבים מאיתנו היו משלמים כדי לקבל," אמר הקברן בקול מלא רגש. קולות השתנקות נשמעו מסביב ואלבוס הרגיש מנותק, כאילו הוא מרחף באוויר.
אמילי עמדה לידו ולחצה את ידו. הוא לא דחה אבל גם לא השיב בלחיצה; רק כשהרגיש דמעה על כתפו, הוא החזיר לחיצה קלה.
"הסיפור המפורסם של הארי ידוע לכולנו. נולד כאן, במכתש גודריק, וכעבור שנה הוריו נרצחו על ידי קוסם אכזר. כל נעוריו התאכזר אליו הגורל ולקח אליו גם את סנדקו, החבר הטוב של אביו שהיה לו כאב, את חברו ורבים אחרים..."
אלבוס התאפק שלא לגלגל את עיניו כששמע את המשפט 'שימש לו כאב'. לופין לא שימש לו כאב. סיריוס היה כמו אביו, ואת זה אמר תמיד; לופין היה משהו כמו דוד שלו, או קרוב משפחה שאפשר להיוועץ בו.
הוא הביט סביב כדי ליצור קשר עין עם טדי, וכשהקשר נוצר, עיניו של טדי נהפכו לכחולות והיו אדומות לחלוטין, מלאות בדמעות. אלבוס קינא בו פתאום, קנאה מטופשת. הוא היה כל כך הרבה זמן עם הארי, הרבה יותר זמן מאלבוס עצמו.
"... האין זה נפלא שהספיק לחיות חיים ארוכים ומלאים, להקים משפחה עם בחירת ליבו ולעבוד בלשכת ההילאים?..."
הוא כל כך אהב את העבודה שלו, נזכר אלבוס. אביו כל כך התלהב מלכידה של קוסמים אפלים. למרות שמאז מותו של הלורד האפל ירדו אחוזי האופל באוכלוסיית הקוסמים לכמעט חמישה (כשבתקופתו של הלורד האפל היו שבעים וחמישה אחוזים), תמיד היה לו איזה קוסם או נוכל לתפוס. כשהיה ילד, אלבוס היה בטוח שאביו הוא גיבור על, שמציל את העולם מהשמדה (הוא לא ידע עד כמה זה קרוב לאמת אז).
כשהקברן סיים את נאומו (האופטימי משהו), אלבוס שב והביט באביו בפעם האחרונה.
זהו. הוא לעולם לא יראה יותר את העיניים הירוקות החכמות, את הגלימה הבלויה שתלויה על הכיסא, את השיער השחור הפרוע, שהלך והכסיף. הוא לעולם לא ירגיש שוב את ידיו המחוספסות שמחבקות אותו, את צחוקו הרועם באוזניו, את התפיחות המעודדות על הכתף. 
אלבוס פלט יפחה ונפל על ברכיו, שבור לחלוטין, בעוד תלולית של עפר עלתה וכיסתה את אביו לנצח.

-כעבור 60 שנה-

הקבר של הארי פוטר היה ישן ומהוה. הכיתוב על המצבה כבר נהיה שחוק, והפרחים שהונחו עליו היו נבולים. לימינו של הקבר, היה קבר חדש יותר, של ג'ינברה פוטר, עליו הכיתוב היה ברור בהחלט.
לשמאלו של הקבר, במרחק של כמה מטרים, נחו לילי וג'יימס פוטר בקבר ישן אף יותר. הכיתוב על המצבה כמעט ולא נראה מרוב יושן.

אלבוס פוטר, זקן חביב בן שמונים, הסתכל על הקברים של הוריו וסביו, כשאנחה יוצאת מפיו. מעפר באת ואל עפר תשוב, כתוב בתנ"ך המוגלגי. בעוד כמה שנים ימצא את עצמו אלבוס קבור לצד הוריו. אולי עוד כמה חודשים. ואולי אפילו מחר, מי יודע.
לפתע חש כמו ילד. הנה הוא, אדם מבוגר בן שמונים, שעבר תלאות בחייו, בוכה כתינוק מול קבר הוריו.
אל אביו התגעגע כל כך. אחרי כל השנים האלה, הוא כל כך זקוק לו. לעצה שלו, לתמיכה שלו, לחיבוק החם שלו. אלבוס הרגיש כאילו רק אתמול אביו חיבק אותו אחרי שסיים את הוגוורטס בהצטיינות יתרה, כשהוא מלמל באוזניו, "אני גאה בך, אלבוס. אני גאה להיות אביך. גם אם היית מקבל 'זוועה' בכל המקצועות, לי זה לא אכפת." ואז, לאחר שנייה, אמר בשקט, "למרות שאם היית מקבל 'קדחת', הייתי שותל אותך, אתה שומע?"

הוא צחק לעצמו ומחה את דמעותיו. מה היה עושה בשביל לפגוש את אביו שוב. עם מותו השלים כבר מזמן, ואחד מבניו קרוי על שמו (אחרי ארבע בנות הוא כבר התייאש, אבל אז הגיע הבן המיוחל), אך רק פגישה קטנה, רק שנייה אחת של מגע...
אימו נפטרה בשיבה טובה. ג'יני פוטר נפטרה עשר שנים לפני כן, כשהיא בת תשעים וחמש, ושיערה, שפעם היה ג'ינג'י בוער, היה לבן לחלוטין. לפני שנפטרה הייתה לחלוטין לא צלולה, ותמיד חשבה שלילי זאת אימה שחזרה לחיים, ושאלבוס זה הארי שבא לקחת אותה אל המוות. 
"אוי, אימא," מלמל אלבוס וגיחך לעצמו. אימו הייתה האדם המדהים ביותר שפגש, והוא אכן התגעגע אליה, אבל לא הצטער שנפטרה. מצבה היה קשה, והמוות גאל אותה מיסוריה.
 בעודו חושב על הוריו, הוא חש נגיעה קלה בכתפיו. הוא הסתובב בבהלה כשראה שזו סך הכל אמילי.
"אהה, אמילי," הוא אמר בחיוך. "הבהלת אותי."
"מה חשבת, שתלך לכאן לבד? עקבתי אחריך." היא אמרה ונעמדה לצידו. אלבוס הסתכל עליה, וליבו נצבט. כה יפה, גם בגיל מופלג זה.
השתררה שתיקה.

"אתה מתגעגע להארי," הצהירה אמילי. אלבוס הנהן. הוא הרגיש את הגוש שתמיד היה נתקע לו בגרון כשהתחיל לדבר על אביו, וניסה לבלוע אותו לשווא.
"אני אפילו לא יכול לתאר כמה."
 
*** 

ת"ב?