משוגע, מטורף \ בועז

אני מביט במראה. מסתכל על עצמי.
"אתה, זה אני," אני אומר, מנסה איכשהו להבין.
"אתה, זה אני. אני עכשיו, הנה, אני מדבר, זה בעצם אתה מדבר, הפנים האלה פה - זה אני. אתה אני. אני מבין את זה?" לא. אני לא מבין את זה. אני נוגע בלחיים שלי, מתחיל להעביר את ידי בחלקיקי פניי, כתפיי, בטני, רגליי, כל גופי. אני מביט בעייני שלי במראה. "תהיה אמיתי. אתה סתם עושה הכל בשביל שאנשים יראו אותך. אתה לא אמיתי. אתה שקרן. אתה מחפש צומי. אתה לא אמיתי!" אני צועק בלחישה, מפחד להעיר את כל הבית. עכשיו אני עם הפנים ממש צמודים אל המראה. העיניים שלי משתקפות ממנה, נוצצות. "זה הפנים שלי. אלה הפנים שלי." אני ממלמל, לא מצליח לתפוס את זה. 

זה מוזר איך שכולם רואים את כולי, את הפנים שלי. אמא שלי, אחים שלי, חברים שלי, שכנים שלי, האנשים בשכונה שלי. כולם רואים אותי, וכולם רואים את עצמם, אבל לא את הפנים שלהם. אני לא רואה את הפנים שלי. קשה לי לתפוס את זה. אני שוב מעביר את ידי על כל פני, מתחיל לצבוט קצת, עושה כל מיני דברים עם העיניים, אני בעצמי לא יודע איך להסביר - קשה לי פשוט להבין את זה.

"אולי תפסיק?" אני צורח, צורח בלב. אני מביט בפני באשמה. במבט כועס. מה הסיבה? אין סיבה.

"אני, זה אני..." אני מעביר עכשיו את ידי על המראה, ודמעות יוצאות מעייני. "למה כל זה קורה לי?" אני מצליח ללחוש מתחת לשובל הדמעות המציפות את שפתיי. "רגע, מה אני עושה בכלל? לא קרה לי כלום. לא קרה לי כלום. הכל בסדר! דיי כבר!!" אני לא יכול יותר. אני מתמוטט על רצפת השיש החלקה. ראשי פוגע בקיר הבטון העגול של האמבטיה. אבל אני לא מתייחס לכך. זה אפילו לא כואב לי. אני רק צובט את עצמי בכל מיני מקומות בגוף, מפסיק כשזה נעשה כואב מדי. אני פולט מן אנקה, או גניחה? זה לא משנה - יוצא לי מן קול מוזר מהפה, שגורם לי להרגיש נחנק, שגורם לי להרגיש כאילו אני מנסה לבכות מהפה אבל לא מצליח. שגורם לי להרגיש שיש גוש של משהו גדול, חום ומחוספס שעומד לי בגרון ורוצה לצאת. אני מוציא עוד קול כזה, ואז אני מרגיש את ידי נרפות. לא אני גרמתי לזה. הן פשוט צונחות מפני ונופלות על הרצפה. אני מנסה להרים את עייני ולהסתכל על משהו. אבל הדמעות רק גרמו למן מכסה של זכוכית מטושטשת. איכשהו אני מצליח לקום, אבל אני נאחז בכל, אני מרגיש כבד. כל כך כבד. אני פותח את הברז ושוטף את פניי. הזכוכית נעלמת מהעיניים שלי, ואני מסתכל שוב במראה. אני שוב רואה את עצמי. אני מסתכל באדום שיש לי עכשיו בעיניים, מנסה לגרום לעצמי לבכות שוב, לא יודע מה אני מנסה לעשות. מה אני מחפש.

"אין לי כוח..." אני אומר, כמעט בלי מודעות עצמית. ואז אני מטיח את פני במראה. היא לא נשברת וזה לא כואב לי. אני מטיח עוד יותר חזק. עדיין לא כואב. אז אני מטיח שוב, ושוב, ושוב, ושוב, עד שזה כן כואב, ואני מפסיק. פניי מכוסות בדם, ושבר מראה יחיד נשאר תלוי על הקיר. בדרמטיות יתר השבר היה דווקא במקום שבו רק עייני השתקפו ממנו. שום חלק אחר בפנים. אני רגוע עכשיו. אני בוהה זמן מה בשטיפות הדם שנוזלות לי מהמצח ועד לאף, ומהאף לסנטר. ומהסנטר לרצפה. "אתה זה אני," אני אומר. ואז אני כן תופס. אני כן מבין.

כשאני לוקח שבר מראה מהשברים שעל הרצפה, אני מרגיש ריקנות עצומה. אני כבר לא בוכה. הדם כבר נקרש, בערך. אני מסתכל קצת בעייני שלי. ירוקות, קצת חומות, טיפה צהובות אפילו. אני מעביר עליהם את ידי. ואז אני מחייך.

"אתה זה אני." אני אומר הפעם. בקול רם. כמעט שאגה, אבל שאגה רגועה, שלווה, מלאה במחשבה.

ואז שבר היד שבידי נצמד לי לצוואר. ואני מצמיד אותו. טיפת הדם מתחילה לצאת. ואני מעביר את השבר לכל אורך צווארי בקו ישר. אני עומד דומם לכמה שניות, ואז אני לוקח את הרובה מהכיור ויורה לעצמי בראש. 

אתה זה אני.

-

*הסבר על הקטע כדי לגרום לכם להבין פחות או יותר מה הולך פה.

אז הרי ציטוט ממה שרשמתי לנעמיקיו האהובה:

הקטע מדבר על מצב של אבדון. אבדון שגורם לך להגיע לאי שפיות. לרצות להרגיש את עצמך עם כולך.

הסבר - 

כשהבנאדם פה בסיפור מתסכל על המראה, והוא רואה את עצמו, קשה לו להבין ותלפוס שזה הוא במראה. תנסי פעם אחת לעמוד ככה מול מראה,

ולהגיד לעצמך שמה שאתה רואה זה בעצם את. אבל אתה בחיים לא יכולה לראות את הפנים שלך בכוחות עצמך כמו שאת רואה את היד שלך. את צריכה תמונות\סרטים\מראות\כו'. אתה פתאום מרגיש לא מודע לעצמך. אני אביא לך דוגמא: נכון לפעמים כשאת חושבת על מילה ואת אומרת אותה מלא פעמים ברציפות את פתאום שוכחת\לא מבינה מה המשמעות שלה? אז זה מה שכאן ניסתי להעביר. הבחור פה, או הילד, או הזקן, כל אחד שתרצי, בעצם במצב שהוא רוצה להרגיש את עצמו. אין לי מושג איך להסביר לך את זה בלי לתת לכם פה הרצאות בלתי מובנות.

הוא נמצא כרגע בסיטואציה של דיכאון, עצב פנימי, דיסוציאציה, מן משבר פנימי כלשהו שגורם לך להרגיש לא מחובר לקו מציאות.

מה שקורה כאן בעצם זה התהליך שבעצם גורם לך להיות משוגע, מטורף נפשית.