לא קוסם

הארי פסע הלוך ושוב בחדרו. שוב ושוב.
זה עתה, בנו האמצעי, אלבוס, חגג את יום הולדתו האחת עשר, ושאל שאלה גורלית:
״אבא, למה עוד לא קיבלתי את המכתב מהוגוורטס?״
אבל הארי לא היה מסוגל לחשוב מה הייתה תגובתו אם יספר לו את האמת.
שכל מה שאלבוס חלם שיקרה, לא התגשם.
שבמקום ללכת להוגוורטס, הוא יצטרך להסתגל לחברת המוגלגים.
אמנם ג׳ינג׳י אף פעם לא דאגה מזה, אבל את הארי זה הלחיץ.
לא היה אכפת לו מה עולם הקסמים יחשוב כשידעו על המקרה הזה, ולא שינה לו שכולם מה חבריו או קרובי המשפחה יחשבו.
הוא פחד יותר מהתגובה של אלבוס עצמו, שרק עכשיו נהיה בן אחת עשרה, ובזמן שהוא בטוח שהוא כמו כולם, הוא לא.
הארי המשיך לפסוע שוב ושוב, בעיקר חושב על אריאנה, אחותו הקטנה של פרופסור דמבלדור, שהייתה מקרה דומה.
או על ארגוס פילץ׳, השרת של הוגוורטס.
או גברת פיג, שכנתו לשעבר של הארי.
לפתע נשמעה דפיקה בדלת, ולחדר נכנסה ג׳יני, שכלל לא נראתה מודאגת, עד שראתה את בעלה פוסע שוב ושוב.
״אתה פוחד מהתגובה של עולם הקסמים?״ שאלה, בעוד החיוך נמחק מפניה.
״אני פוחד מהתגובה שלו...״ אמר הארי, מפסיק לפסוע. ״זה יהרוס אותו.״
הארי המשיך לחשוב. על בנו הבכור, ג׳יימס, שבטוח יצחק על אחיו הקטן, או על רוז, חברתו הטובה ביותר שלא אלבוס, שתראה מאוכזבת כשלא יבוא לרכבת.
הארי רצה לספר לו את האמת.

״אני הולך לספר לו.״ אמר הארי.
״אז בעדינות...״ אמר ג׳יני.

הארי יצא מהחדר, וירד במדרגות.
הוא הגיע לקומה הראשונה, ודפק על דלת חדרו של אלבוס.
״יבוא!״ נשמע קול מבפנים.
כשהארי פתח את דלת החדר, הוא ראה את בנו יושב על מיטתו, מעיין בספרי הלימוד הישנים של ג׳יימס, והוא לא הצליח יותר להסתיר את רגשותיו.
״אבא, מה קרה?״ שאל אלבוס, במבט מפוחד.
״אני צריך לספר לך משהו...״ אמר הארי, בעודו מתיישב ליד בנו.
אלבוס סגר את הספר, והקשיב במלוא תשומת הלב.
הארי כל כך רצה למשוך את הרגע עד שיצטרך לדבר, אבל הוא ידע שהוא חייב לבנו הסבר. הסבר למה הוא לא גורם לדברים מוזרים לקרות, או למה הוא לא קיבל או יקבל את המכתב בהוגוורטס.
״אל, אתה לא תלמד בהוגוורטס״, אמר הארי, והביט ישר בעינו הירוקות של בנו.
המבט השמח של אלבוס, על כך שחגג את יום הולדתו, נמחק לאט לאט.
״ל-למה?״ שאל אלבוס, בקול רועד.
״כי אתה לא קוסם,״ אמר הארי בקצרה. ״אתה סקיב.״